20. במענה לטענות הנתבעים (כמפורט להלן) טענו כי סעיף 41(ב) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א – 1981, מגביל מבחינה טכנית העברת דמי עמילות למי שאינו סוכן ביטוח, אך אינו עוסק בסוגיה המהותית, ואינו מונע המחאת זכות לגורם אחר שהוא סוכן מורשה; הנתבעים מנסים לאנוס את הסעיף לכלול הוראות שאין בו.
21. כאשר רצה המחוקק להגביל המחאה של זכות עשה זאת באופן מפורש, וממילא יש לפרש על דרך הצמצום כל הוראה הפוגעת בזכות הקניין.
22. הנתבעים ויתרו על חקירת מצהירי התובעים, ומשכך יש לקבל את האמור בתצהירי התובעים כלשונם.
23. אפילו ניתן היה לקבל את טענת הנתבעים כי ההמחאה אינה ניתנת למימוש בהיותה בלתי חוקית, אין לאפשר לנתבעים להתעשר מהכספים על חשבונם של התובעים. הנתבעים אף מנועים ומושתקים מלטעון טענותיהם לעניין זכאות התובעים בשים לב להתנהלותם משך השנים.
24. בשלב מתן החשבונות, בית המשפט ייטה להיעתר לבקשה לגילוי המידע, ובלבד שהוכחה היריבות הישירה בין הצדדים.
עיקר טענות הנתבעים
25. חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 אוסר לשלם דמי עמילות בעד תיווך אלא למי שיש בידיו רישיון סוכן. מהות הזכות לה טוענים התובעים, היא העברת דמי עמילות על עמלות סוכן מלקוחות הקריה האקדמית. בהתאם להוראות חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969, זכות אשר עבירותה הוגבלה על פי הדין אינה ניתנת להמחאה.
26. המחאת הזכות נושאת תאריך 15.8.2013, לאחר שפייביש איבד את רישיון סוכן הביטוח שלו, ובוצעה לתובע אשר מעולם לא היה בעל רישיון סוכן. לא ניתן להתגבר על כך באמצעות התובעת 1, שכן זו הוקמה רק בשנת 2014. התובע עצמו אינו סוכן ביטוח, ובהעדר רישיון ביטוח, אינו זכאי לקבל המחאת זכויות של עמלות ביטוח או תגמולי ביטוח. ממילא, פייביש לא יכול היה להמחות יותר ממה שיש בידיו.
27. בחוזר ביטוח 2001/2 הובהר כי ניתן לשלם לסוכן ביטוח שרישיונו לא חודש דמי עמילות רק אם מדובר בתשלום המיוחס במישרין לפעולת התיווך, בגין ביטוחים שהתיווך לגביהם נעשה על ידיו כדין, לפני פקיעת הביטוח. במצב זה, אפילו פייביש היה תובע בעצמו במסגרת ההליך, על מנת להיות זכאי לתשלום, היה עליו להוכיח תחילה מהם הביטוחים בהם הוא תיווך באופן ישיר, לפני פקיעת הרישיון.
28. הנתבעים ויתרו על חקירת התובעים, משום שבבסיס הטענות עניין משפטי בלבד. התובעים מנגד ויתרו על חקירת הנתבעים, וזה אומר דרשני.