--- סוף עמוד 134 ---
קיננה בלב הנוטל, כחלופה, גם המטרה לשלול את החפץ שלילת קבע מבעליו, אם כי מטרה זו היתה מותנית באירוע בלתי ודאי בשעת הנטילה – החלטתו של אדם אחר... במצב זה התשובה הראויה היא כי העבירה נעברה בכוונה, אם כי הכוונה היתה על-תנאי; אפילו כאשר אירוע התנאי לא היה רצוי לאדם, ואף לא היה נתון לשליטתו, ולמרות שבשעת התרחשות התוצאות בשל אירועי התנאי, לא היתה עוד לאדם כל שליטה על התפתחות הדברים, הוא חפץ בתוצאות במקרה שהתנאי יתמלא וחפץ בכך מלכתחילה; זוהי כוונה לכל דבר: מודעות לטיב ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה, בתוספת לחפץ בה... לכן, כאמור, כוונה על-תנאי כמוה ככוונה בלתי-מותנית. העובדה שלא היתה לאדם כל שליטה על השתלשלות הדברים בעת אירוע התנאי אינה רלוונטית; שכן התנהגותו של האדם היתה חופשית במקורה. הוא יכול היה להימנע מאותה התנהגות בה יצר את המצב שטמן את הסכנה לגרימת התוצאה המזיקה, אם וכאשר יתמלא התנאי" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 584-583 (1984). ראו גם: הלוי, בעמ' 192-190).
322. דברים אלו מתיישבים עם הגישה האנגלית הנוהגת כיום כפי שתוארה לעיל, לפיה הכוונה לשלול את הדבר הנגנב שלילת קבע, נלמדת מהעמדתו בסיכון בלא בטחון באפשרות השבתו. כך, עצם העובדה שבשעת שליחת היד לא היתה לנאשם כוונה לשלול את הדבר הנגנב שלילת קבע ואף היתה לו יכולת להשיבו, אינה מעלה ואינה מורידה במקרה שבו יצא הדבר הנגנב משליטתו של הנאשם, וכוונתו הפלילית הפכה להיות מותנית באירוע חיצוני שהתגשם ופגם, באופן חלקי או שלם, באפשרות ההשבה.
323. ציינו לעיל כי היעדר היסוד של "כוונה לשלילת קבע" מן היסוד הנפשי של העבירה המנויה בסעיף 383(א)(2) לחוק העונשין איננו נלמד אך מפרשנותו הלשונית של הסעיף ביחס ללשונו של סעיף 383(א)(1), אלא גם מן הערכים המוגנים השונים העומדים בבסיס שני סעיפים אלו. כך, אמנם עניינן של שתי עבירות הגניבה המנויות בסעיף 383 לחוק העונשין הוא בהגנה על רכוש הזולת, אלא שלא די בהבחנה זו, שכן היא גסה ואיננה מבטאת באופן מדויק את הצורות העברייניות השונות כנגד הרכוש (ראו למשל: עניין פרי, בפסקה 51). הגם שבין העבירות הטיפוסיות השונות כנגד הרכוש – ובין צורות עבירות הגניבה השונות בפרט – קיימים תחומי חפיפה מסוימים, מבנה העבירות – באופן הגדרתן ויסודותיהן – והטיפולוגיה שלהן מבוססים בעיקרם על ההבדלים שביניהן. כך למשל, נהיר לעין ומוסכם על הכל כי עבירת הגניבה המנויה בסעיף 383(א)(1) שונה מן העבירה המנויה בסעיף 383(א)(2) בכל הקשור לדרך הגעת הדבר הנגנב לידי העבריין. העבירה המנויה בסעיף 383(א)(1) עוסקת במקרה שבו הגיע הרכוש לידי העבריין בניגוד לרצונו של בעליו, והעבירה נשלמת עם נטילת החפץ ומתבטאת בהשתלטות הגנב על הנכס. לעומת זאת, העבירה המנויה בסעיף 383(א)(2)