--- סוף עמוד 135 ---
עוסקת במקרה שבו הרכוש כבר נמצא בידיו של העבריין, והעבירה נשלמת אך לאחר מכן, בפעולותיו של העבריין החורגות מן ההרשאה והזכויות שהועברו לו על-ידי הבעלים.
324. כך, מעשה הנטילה, שהוא הפגיעה הישירה בדבר הנגנב, בהחזקה ובבעלות בו, בהתאם לסעיף 383(א)(1), הוא מצב הדברים הבסיסי והראשוני בהתאם לסעיף 383(א)(2) ותנאי להתקיימותו. תחת זאת, המאפיין המרכזי בעבירת הגניבה בדרך של שליחת יד הוא בחריגה מן הפעולות שהתיר הבעלים לעבריין לעשות ברכוש. בעוד שעבירת הגניבה בדרך של נטילה עוסקת בהשגת שליטה ברכוש בניגוד לרצון הבעלים או המחזיק בו, הרי שעבירת הגניבה בדרך של שליחת יד מתבטאת "במעשים שיש בהם משום מנהג בעלים בנכס החורג מאותו מגזר של זכויות וכוחות שהועברו לו [לעבריין] על-ידי הבעלים" (ראו: מרדכי קרמניצר עיקרי מבנה וארגון של העבירות הספציפיות חיבור לשם קבלת תואר דוקטור למשפטים, האוניברסיטה העברית 260 (1980) (להלן: קרמניצר). ראו גם: עניין פרי, בפסקה 54 והאסמכתאות הנזכרות שם).
325. על-כן, הערך המוגן בעבירה המנויה בסעיף 383(א)(2) לחוק העונשין איננו מתמצה אך בהגנה על השליטה – ובכלל זה הבעלות והחזקה – ברכוש כבסעיף 383(א)(1), אלא שהיסוד המרכזי המייחד את העבירה של גניבה בדרך של שליחת יד הוא המעילה באמון הבעלים (ראו למשל: עניין פרי, בפסקאות 91 ו-97; עניין מכנס, בפסקה 22 והאסמכתאות הנזכרות שם; קרמניצר, בעמ' 261-260; הרדוף, בעמ' 124-122; דן ביין "עבירות של הפרת אימון הקשורות בגניבה" הפרקליט לב 346, 347 (1979)). אנו סבורים כי הבחנה זו אינה מנותקת מלשונן של שתי חלופות הגניבה המנויות בסעיף 383 לחוק העונשין וכי היא מצאה את ביטויה בלשונן. בעוד שבעבירה שבסעיף 383(א)(1) נדרש כי נטילת הדבר תהא תוך "מרמה", "בלי תביעת זכות בתום לב" ותוך כוונה ל"שלילת קבע", הרי שבסעיף 383(א)(2) שבמוקד הדיון דנן, נדרש כי שליחת היד תהא ב"מרמה" בלבד. כך, בעוד שמעשה הנטילה ביודעין, בלא רשות הבעלים, מתאפיין מטבעו על-פי רוב במעשה מרמה, אין כך הדבר באשר לשליחת היד ברכושו של הזולת. זו עשויה להתבצע לדוגמא בערבוב נכסים בשגגה או באמונה כנה שהבעלים היה נותן את הסכמתו לוּ ידע את נסיבות המקרה. כך למשל ציין המלומד קרמניצר כי בגניבה בדרך של נטילה יש העזה וגסות רוח כלפי נורמות חברתיות אלמנטריות שאין בגניבה בדרך של שליחת יד. זו האחרונה, קרובה יותר להפרת חוזה, שכן היא מתבטאת בסטייה מתנאי ההפקדה ובמעילה באמון שניתן בנפקד. לנוכח הפערים האמורים שבין שתי חלופות עבירות הגניבה אף ציין קרמניצר כי: