328. מגמה דומה בולטת בדין האנגלי, שם כאמור ירדה קרנו של יסוד הכוונה לשלילת קבע, במיוחד במקרים בהם עוסק סעיף 383(א)(2) כאמור, ועלתה קרנו של היסוד בדבר "אי-יושר" אשר החליף בחוק הגניבה האנגלי החדש את יסוד ה"מרמה", אשר הופיע בחוק הגניבה האנגלי הישן:
"The breadth of the elements of theft means that it is very easy for a prosecution to establish appropriation and an intention to permanently deprive. Thus, in practical terms, a determination of whether a person’s actions constitute an act of theft depends largely on whether the person is seen as dishonest. Dishonesty has thus become the key inculpating element of theft. Indeed, the situation is so extreme that the Law Commission of England and Wales has noted: ‘When a person selects a newspaper to buy at a newsagent’s, he or she has committed all the elements of theft save for dishonesty.’ In this sense, the Commission commented, dishonesty ‘does all the work’" (Steel, Taking Possession, 1036).
329. על-כן, איננו סבורים כי יש בהיעדר היסוד של "כוונה לשלילת קבע" בעבירת הגניבה בדרך של שליחת יד משום פרשנות רחבה להוראות סעיף 383(א)(2) לחוק העונשין. ההיפך הוא הנכון. אנו סבורים כי פרשנות זו מתחייבת מלשונו הפשוטה והברורה של סעיף זה, ממנו נעדר כאמור רכיב ה"כוונה לשלילת קבע". לנוכח הכללתו של רכיב זה בעבירת הגניבה בדרך של נטילה, המנויה בסעיף 383(א)(1), איננו סבורים כי מדובר בהשמטה מקרית אשר נעלמה מעיני המחוקק. עוד אנו סבורים כאמור כי פרשנות זו מתחייבת מן הערך המוגן המיוחד והנוסף העומד בבסיס מבנה העבירה שבמוקד הדיון דנן, שהינו המעילה באמון הבעלים. קביעה זו נתמכת כאמור בעבירת הגניבה האנגלית ובתמורות שחלו בה, וכן באופיו הראייתי ובאופיו המותנה של היסוד בדבר "כוונה לשלילת קבע".
--- סוף עמוד 138 ---
330. כמו כן, איננו סבורים כי יש בהיעדר היסוד של "כוונה לשלילת קבע" בעבירת הגניבה בדרך של שליחת יד משום פריצה או טשטוש של קו פרשת המים העובר בין הפרת חובת הנאמנות במישור האזרחי ובין זו שבמישור הפלילי. ההיפך הוא הנכון. הגשמת מטרות הנורמה הפלילית והענישה הפלילית מצריכה את שיבוצו של המעשה הפלילי לתבנית העבירה ההולמת את אופיו של המעשה, כדי להגשים את הערך המוגן הרלבנטי לנסיבות העניין. רכיב ה"מרמה" מהווה קו גבול ברור בין שני התחומים, זה האזרחי וזה הפלילי, תוך שהוא מבטא את האלמנט הנגדי המדויק ליחסי האמון שהיו קיימים בין הבעלים ובין הנפקד, אותם הפר האחרון באמצעות נקיטת פעולות שאינן ישרות, החותרות תחת האמון שניתן בו. יפים במיוחד לענייננו דבריה של השופטת נתניהו בעניין משריקי: