(b) if he appropriates the property in the belief that he would have the other's consent if the other knew of the appropriation and the circumstances of it; or
(c) (except where the property came to him as trustee or personal representative) if he appropriates the property in the belief that the person to whom the property belongs cannot be discovered by taking reasonable steps.
(2) A person's appropriation of property belonging to another may be dishonest notwithstanding that he is willing to pay for the property".
337. הגדרה זו עולה בקנה אחד עם הדוגמאות השונות שהובאו לעיל, בהן לא יראו בפעולותיו של הנפקד כפעולות שבוצעו ב"מרמה" או ב"אי-יושר", הגם שהן בוצעו שלא על-פי ההרשאה שניתנה לו (להרחבה וביקורת ראו: SMITH AND HOGAN'S, 827-830; SMITH'S, LAW OF THEFT, 103-115; Alex Steel, The Meanings of Dishonesty, 111-113).
--- סוף עמוד 141 ---
338. מן הכלל אל הפרט – האם פעלו גבעוני, הבי ויגרמן במרמה? בית המשפט המחוזי קבע כי בהתנהגותם של השלושה נפל "פגם מוסרי החורג מסטנדרט האדם הסביר". קביעה זו ונימוקיו של בית המשפט המחוזי מקובלים עלינו. במקרה דנן משכו גבעוני, הבי ויגרמן כספים בהיקפים גדולים ביותר של עשרות מיליוני שקלים מן החברות הציבוריות והעבירו אותם אל חשבונות קדי, מיאב ובסט בית לצורך כיסוי ההלוואות שנלקחו לצורך מימון רכישת משב, להן ערבו גבעוני והבי באופן אישי. העברות כספים אלה בוצעו בלא שהתנהל ולוּ רמז של הליך תקין במשיכת הכספים ובלא שהתקבלו האישורים הנדרשים על-פי דין מוועדת הביקורת, מהדירקטוריון ומאסיפת בעלי המניות. נדמה כי במקרה דנן "אי-היושר" שבפעולות אלה הוא זועק ובולט על-פני הדברים. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, לפני השלושה פתוחה היתה הדרך לפעול בדרכים המקובלות על-מנת להזרים לכיסם כספים שישמשו לצורך החזר ההלוואות. כך למשל, יכולים היו כאמור לקבל את האישורים הנדרשים להעברות הכספים. ההימנעות מלנסות ולקבל את האישורים הנדרשים על-פי דין, מקום שלא היתה כל מניעה לעשות כן, מצביעה כשלעצמה על העובדה שפעולותיהם של השלושה לא היו ישרות וכי הם סברו שיש להסתירן מן הגופים המאשרים שמא יסכלו את תכניתם. אילו סברו השלושה כי אכן משיכות הכספים נועדו להיטיב עם הקבוצה, כנטען, מדוע לא פנו לקבל את האישורים הנדרשים? העובדה שהשלושה לא ניסו לקבל את אישורי הגורמים הרלוונטיים להעברות הכספים מלמדת שאף הם סברו כי לוּ היו החברות הציבוריות – באמצעות הגופים שאישורם נדרש – מודעות לנסיבות משיכות הכספים, הרי שלא היו מסכימות להן ויש בכך כדי להעיד כי משיכות הכספים לא נעשו בתום-לב וביושר. בנוסף, כפי שציין בית המשפט המחוזי, יכולים היו השלושה לחלק דיבידנדים לבעלי המניות ולהשתמש בכספים אלו בכדי להחזיר את ההלוואות שנלקחו לצורך רכישת משב שבוצעה במינוף גבוה במיוחד. אלא שבכך כידוע היה עליהם לחלוק את הכספים עם יתר בעלי המניות. בהקשר זה העיד יגרמן, באופן מפורש, כי הקבוצה נמנעה מחלוקת דיבידנדים בדיוק מטעם זה – על-מנת שלא ליתן ליתר בעלי המניות מן הציבור את חלקם ברווחי החברות. ובלשונו: "הטריד אותי שכשמחלקים דיבידנד 9 מיליון שקל מתנדף. הוא הולך לבעלי מניות בקרב הציבור" (פרוטוקול הדיון מיום 9.2.2010, עמ' 5299). בכך פעלו השלושה במובהק בעשרות מיליוני השקלים כאילו היו קניינם שלהם, בלא שהביאו בחשבון את זכויותיהם של החברות הציבוריות ובעלי מניותיהן, תוך שהעמידו את הכספים בסיכון. על-כן, אנו סבורים כי במקרה דנן נלמדת ה"מרמה" במובהק מאופן משיכת הכספים מן החברות הציבוריות ומהעברתם לחשבונות ההלוואה, לצורך כיסוי ההתחייבויות להן ערבו גבעוני והבי באופן אישי.