416. ביחס לאישום הרביעי, טוען יגרמן כי בהינתן העובדה שהערבות לטובת ס.נ. לא מומשה בסופו של דבר, אין ניתן להרשיעו בגניבה אלא לכל היותר בניסיון לגניבה. כמו כן נטען כי במסגרת האישום הראשון כבר הורשע יגרמן בגניבת סך של 2,004,000 שקל, וכי לא ניתן להרשיעו פעמיים בגין גניבת אותו סכום. בנוסף לכך סבור יגרמן כי
--- סוף עמוד 177 ---
לא הוכח קשר סיבתי בין ההסכם בין ס.נ. לבסט בית לבין הוצאת הערבות. יגרמן מלין על כך שבית המשפט לא קבע באופן ברור האם הורשע מכוח אחריות ישירה או מכוח דיני השותפות, ולא ציין מהם יסודות העבירה שהתקיימו לפי כל אחת מהחלופות. עוד נטען, כי בית המשפט הרשיע את יגרמן לפי החלופה המחמירה שבסעיף 424 לחוק, מבלי לנמק מדוע הביא הדבר לפגיעה ביכולת התאגיד לקיים את התחייבויותיו, להבדיל מפגיעה ביכולת התאגיד לנהל את עסקיו. אשר לאישום החמישי, טוען יגרמן כי אין חולק כי הוא לא ביצע את היסודות העובדתיים בעבירה. כמו כן הוא טוען כי בית המשפט הרשיעוֹ בחלופה שאינה קיימת בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך.
417. טענתו העיקרית של גבעוני היא כי בית המשפט אימץ למעשה את הנימוקים שנתן לאישום הראשון, תוך ניסיון להתאימם לאישומים אלו, על אף שמדובר בנסיבות עובדתיות שונות. אשר לאישום הרביעי הוא טוען כי קיים ספק בדבר מודעותו בעת שאישר את הוצאת הערבות בהתאם לבקשתו של יגרמן, כל זאת כאשר הכספים מועברים לצורך כיסוי חובותיו של יגרמן לסידי, כשגבעוני איננו מודע למערכת היחסים שביניהם. אשר לאישום החמישי נטען כי מעדותו של מיכאל נשיא, סמנכ"ל הכספים של יוניברסל מוטורס (להלן: נשיא), ניתן ללמוד כי גבעוני האמין בכל לבו כי מדובר בעסקה תקינה הפועלת לטובת כלל הקבוצה.
418. הבי, אשר הואשם והורשע במסגרת האישום הרביעי בלבד, טוען כי עסקה זו נולדה ביוזמתו של יגרמן ולתועלתו. כדרכו, טוען הבי כי לא היה שותף כלל לקבלת ההחלטות, וכי חתם על כל מה שהתבקש ממנו, מבלי להבין במה מדובר ומתוך אמונה כי מדובר במהלך עסקי לטובת פעילות הקבוצה. בעניין זה מפנה הבי לקביעות בית המשפט כי מדובר בהסכם "כלאיים", שמהותו העסקית לא הובהרה, וכי ברי שלא היה חותם על הסכם וערבות שיכולים להקים לו אחריות אישית, שעה שמי שנהנה מהכספים בסופו של דבר הוא אך ורק יגרמן.
419. המדינה תומכת את יתדותיה בהכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. אשר לאישום הרביעי היא טוענת כי בית המשפט קבע, על סמך הראיות שהוצגו לפניו, כי ההסכם שבין ס.נ. לבסט בית היה הסכם בניה פיקטיבי, שהצדדים לא ביקשו להוציאו לפועל, וכי כל תכליתו היתה שיפור תזרים המזומנים של בסט בית ומיאב. בכך, לשיטת המדינה, הוכחו יסודות המרמה והעדר זכות בתום לב. בנוסף לכך, המדינה מטעימה כי הדבר שנגנב מפויכטונגר תעשיות הוא הערבות ולא הכספים, ומשכך יש לדחות את טענות יגרמן בדבר הרשעה כפולה או הרשעה בניסיון בלבד. מעבר לדחיית הטענה הכללית בדבר המנגנון התשקיפי, המדינה מצביעה על כך שגם