--- סוף עמוד 200 ---
נפשי לעובר העבירה. בנוסף לכך נקבע כי אין צורך שהמרומה יחוש דווקא הפסד או נזק ברור כתוצאה מקבלתו של אותו "דבר", מאחר והדגש בעבירה זו והאינטרס החברתי עליו היא נועדה להגן הוא חופש הרצון, חופש הבחירה וחופש הפעולה. משכך, כל פגיעה באותו חופש רצון ושיקול דעת עשוי להקים את העבירה (עניין שמשון, שם). מעבר לכך, קבעה הפסיקה כי יש צורך בהוכחת קיומה של מרמה, וכן של קשר סיבתי בין המרמה לקבלת הדבר, כלומר, אין עבירה אלא אם ניתן ה"דבר" מחמת המרמה (ע"פ 7068/98 חכמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 582, 595 (1999); עניין פרי, בפסקה 57). היסוד הנפשי של העבירה הוא מודעות לכך שהמצג המוצג איננו אמת, שמצג השווא עשוי להביא לכך שיתקבל "דבר", דהיינו, שיהא המרמה מודע לקשר הסיבתי שעשוי לקשור בין מצג השווא לבין קבלת ה"דבר" (עניין שמשון, בפסקה 34).
481. נבחן אפוא אם התקיימו יסודות העבירה במצב הדברים דנן, והאם ליגרמן ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן ולערער את הממצאים העובדתיים המקימים יסודות אלו, כמצוות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. צודקת המדינה בטענתה כי יסוד "הדבר" שהתקבל הוכח במסגרתה של עבירת הזיוף, והוא כאמור, הנחת דעתו של גולדשטיין ביחס להחזר חובותיו של יגרמן עצמו וכן של משב. נזכיר, כי בהתאם לסעיף 438 לחוק ניתן גם לקבל "דבר" בשביל אדם אחר, ולא רק בשביל העושה עצמו, על מנת שהדבר יחשב כ"קבלה".
482. אשר ליסוד המרמה, העלו הצדדים טענות שונות ביחס לחלקים שהושחרו בהסכמה בהודעתו של גולדשטיין, כאשר כל אחד מהם רמז כי קטעים אלו עשויים לסייע לעמדתו. מאחר והקטעים האמורים לא עמדו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי וגם לא לנגד עינינו, אין מקום להתייחס אליהם, לכאן או לכאן. מכל מקום, סבורנו כי גם יסוד המרמה מתקיים בענייננו, וגם הוא עולה מתוך הרשעתו של יגרמן בעבירת הזיוף. בהקשר זה ראוי לציין כי עבירת הזיוף ועבירת קבלת דבר במרמה מצויות שתיהן בסימן ו' לפרק עבירות הרכוש בחוק, שכותרתו "עבירות מרמה, סחיטה ועושק" (להבדיל מעבירת הגניבה המצויה בסימן א' לאותו פרק), ושתיהן מתייחסות גם לאותן הגדרות מושגיות. עוד נזכיר, כי גם הגדרת הזיוף שהובאה לעיל במסגרת האישום השביעי מפנה למושגים הטעיה ו"מרמה". אם כן, יסוד המרמה המשותף בענייננו הוא הצגת השיק על-ידי יגרמן כשיק אשר נמשך בסמכות לפקודתו של יגרמן, ואשר נחתם על-ידי בעלי זכויות החתימה במשב, שהם גבעוני והבי. מצג זה, אשר בית המשפט קבע, כממצא עובדתי, כי יגרמן יצר אותו והיה מודע לשקריותו, מקיים את היסוד הנדרש.