עבירות הגניבה בידי מנהל
636. אך לא רק בפעולות הסתרה ואי-גילוי חטאו המערערים. בנוסף לכך, הורשעו גבעוני, הבי ויגרמן גם בעבירות גניבה בידי מנהל, עת שלחו ידם בכספיהן של חברות הקבוצה. ביחס לעבירה זו הטעימה הפסיקה כי מדובר ברעה חולה אשר פגיעתה כפולה: הן הפגיעה בקניינם של בעלי המניות, הן הפגיעה ביחסי האמון המיוחדים שנוצרו בינם לבין המערערים: (עניין הירשזון, בפסקה 43); עניין רויטמן, בפסקה 10 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה; עניין פרי, בפסקה 85 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). הפגיעה בשני הערכים האלה במשולב, מצדיקה ענישה מוחמרת, כפי שנקבע בע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673 (1983):
"מקובל עלינו, כי אדם שהורשע בביצוע עבירות כגון גניבה בידי מורשה, גניבה על-ידי נאמן, גניבה על-ידי מנהל וגניבה מאת מעביד, וכן עבריין שחטא במעשי שחיתות בקבלת שלמונים או בנתינתם - אין לפטור את
--- סוף עמוד 256 ---
אלה מעונש מאסר בפועל. בעבירות אלה מתמצים ומשתלבים יחד גם שליחת יד ברכוש הזולת וגם מעילה באמון, אשר ניתן באנשים אלה על-ידי ציבור, שבטח ביושרם ובהגינותם. בהיות עבירות מעין אלה שכיחות, ומשום שפגיעתן בציבור הרחב קשה במיוחד, סבר המחוקק בקבעו את העונש המרבי וקבע בית-משפט זה בהלכותיו, כי ראויים מעשים מעין אלה לעונש חמור ומוחשי, כדי שיהא בהם להתריע על התנהגות נפסדת זו ולהרתיע עבריינים בכוח מלהיגרר למעשי עבירה שכאלה. אין בידי בית המשפט, ששומה עליו לתרום את תרומתו להכחדת התופעות הללו, אמצעי הולם יותר מאשר ענישה ממשית ומוחשית, שמאסר בפועל בין מרכיביה" (שם, בעמ' 717).
637. כאן המקום להתייחס לטענתו של יגרמן לפיה הנפגעות מהעבירות היו חברות הקבוצה ולא אנשים פרטיים. טענה זו יש לדחות מכל וכל. במעשיהם יצרו המערערים ביודעין "עירוב תחומין" פסול בין רכושן של החברות השונות ובין חברות פרטיות לציבוריות, אשר כל מטרתו העברת עושר מקופת החברות ובעלי מניותיהן לידיהם האישיות באופן זה או אחר. מדובר בגניבה באופן הפשוט ביותר. מאחורי החברות שנפגעו עומדים אנשים שרכושם נלקח מהם, בשעה שהם סמוכים ובטוחים כי נעשה בו שימוש ראוי הנועד להשיא את רווחיהם. אין לקבל זאת.
מתחם הענישה ההולם לאור מדיניות הענישה בעבירות כלכליות
638. לאור הפגיעה באינטרסים שנפגעו, נידרש כעת לטענות שהעלו הצדדים בדבר מתחם הענישה שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי. הן המערערים, הן המדינה, תמכו עמדתם בפסיקה, ממנה הם מבקשים לגזור את מתחם הענישה ההולם לשיטתם בעבירות כגון דא. כאמור, בעניין זה דומנו כי יש יסוד לטענות המדינה, לפיהן נוטה מתחם הענישה שקבע בית המשפט המחוזי לקולא. ככלל, בית משפט זה עמד לא פעם על ההחמרה הנדרשת בעבירות כלכליות, המכונות עבירות "צווארון לבן". בעבר נטו בתי המשפט להקל עם מבצעי עבירות מסוג זה, בשל תדמיתן "הנקיה" יותר ביחס לעבירות אחרות. ואולם, לעיתים החורבן שעבירות כלכליות עלולות להמיט על נפגעיהן הוא גדול לאין ערוך מאשר עבירות רכוש "רגילות". נזקיהן עלולים להשתרע לאורך זמן ולסחוף גם את קרוביהם ומשפחתם של הנפגעים אל עברי פי פחת. הן עלולות להביא לסחרור ולפגיעות נוספות ברכוש, בגוף, בכבוד ובחרות: