--- סוף עמוד 869 ---
התשתית הנסיבתית שהוצגה מאפשרת ארבע מסקנות שמובילות לתוצאה כי אשמתו של אולמרט לא הוכחה. ראשית, קיימת אפשרות סבירה שלא אולמרט הוא הגורם אשר חיבר בין יוסי לדכנר לצורך העברת הכספים או יזם אותה. שנית, אין להניח כי דכנר או יוסי היו בהכרח מספרים לאולמרט על העברת הכספים, מיד כשאירעה. שלישית, לא הוכח מועד הידיעה של אולמרט על העברת הכספים, אם בכלל. רביעית, ולחלופין, אף אם נניח – והנחה זו אינה מבוססת בראיות קונקרטיות – כי נודע לאולמרט על העברת הכספים בשלב מאוחר יותר אך לפני שהפרשה התפוצצה – לא הוכח כי בכך עבר עבירה של לקיחת שוחד במבחן ציר הזמן. מסקנות אלו מוצאות עיגון בחומר הראיות ותואמות את השתלשלות האירועים ואת התנהגות המעורבים בפרשה. מסקנות אלו, ודאי במצטבר, שוללות את המסקנה המרשיעה כמסקנה בלעדית ומתחייבת.
השלבים הבאים של דיוננו יהיו אלה: ראשית, נצביע על החיזוקים שהציג חברי בתמיכה לתרחיש המרשיע, ובעיקר נעמוד על חולשתם. שנית, נתייחס לנקודת חוזק דיונית, התומכת כשלעצמה בתוצאה המזכה.
על חולשתם של החיזוקים לתרחיש לפיו אולמרט ביקש מדכנר שיעביר כספים ליוסי
42. בחוות דעתו, הצביע חברי על מספר חיזוקים חיצוניים לכך שאולמרט היה מי שביקש מדכנר את העברת הכספים ליוסי. האחד – דבריה של זקן ביחס לגרסת דכנר, לפיה הוא סיפר לה על בקשת אולמרט בצאתו מהפגישה עימו. השני – הסיוע של טלנסקי ליוסי, לבקשת אולמרט. השלישי – מערכת היחסים של "תן וקח" בין אולמרט לדכנר. הרביעי – מכתב שערך צ'רני בשנת 2009, שמתייחס גם לאולמרט. החמישי – פניותיו של קלנר לאולמרט בתקופה מאוחרת, כי יעביר כספים לדכנר על מנת למנוע חשיפת הפרשה. בשלב זה של דיוננו אבקש לבחון האמנם מדובר בחיזוקים, ובאיזו מידה הם אכן מחזקים את המסקנה המרשיעה – אם בכלל.
(א) עדותה של זקן
43. לגרסת דכנר, בצאתו מהפגישה עם אולמרט – במסגרתה ביקש ממנו אולמרט כי יעביר כספים לאחיו יוסי – פגש בזקן. הוא סיפר לה כי אולמרט ביקש עזרה עבור אחיו, והיא בתגובה כעסה מאוד – "אמרה שיותר טוב אם הוא היה מבקש את הכספים לכיסוי החובות שלו ולא של יוסי" (עמ' 118 לפרוטוקול, ש' 14-12. ראו גם עמ' 1216
--- סוף עמוד 870 ---
ש' 27-21). חברי, השופט ג'ובראן, הסיק מאמירותיה של זקן במשטרה כי אישרה ש- "תגובתה הכועסת לבקשת אולמרט לסייע ליוסי היא תגובה סבירה ואפשרית בסך הכל". עוד הסיק חברי כי דברים אלה של זקן – אותם סתרה בעדותה בבית המשפט – "מהווים ראיה עצמאית ובעלת משקל", המחזקת את התרחיש לפיו אולמרט נפגש עם דכנר וביקש ממנו שיעביר כספים לאחיו (פסקה 152 לחוות דעתו).
אינני שותף למסקנות אלו. לאחר קריאת הודעותיה של זקן במשטרה, סבורני כי לא ניתן לראות בהן אישור לפגישה שהתקיימה בין אולמרט לדכנר, ואף לא לתגובתה של זקן לדברי דכנר בצאתו מפגישה נטענת זו. בחקירתה, ציינה זקן כי היא לא זוכרת את האירוע ולא יודעת על אודותיו. תשובה זו הייתה עקבית. כדי להתמודד עם כך, גורמי החקירה שאלו את זקן האם – בהנחה שהאירוע קרה – אין זה סביר שהייתה מגיבה בכעס. כך, למשל, נשאלה זקן: "בואי נעשה את זה בצורה היפותטית. אם היית יודעת... אם את היית יודעת מזה. היית אוהבת את זה או שהיית כועסת על זה? על זה שהוא מבקש כסף בשביל יוסי?" (ת/600א, עמ' 88 ש' 12-7). לשאלה היפותטית זו, שנשאלה בדרכים שונות ופעמים רבות, השיבה זקן בתשובות שונות, כגון: "הייתי שומרת את המחשבות שלי לעצמי", "סביר שהייתי מגיבה כך", "יכול להיות", ואף "יכול להיות שהייתי מגיבה אחרת" – "תלוי במצב הרוח שהיה לי באותו היום" (ראו ת/600, ש' 890-858 וכן ש' 924-909; ת/600א, עמ' 88 ש' 27-7, עמ' 92 ש' 7-1 וכן עמ' 92 ש' 31 עד עמ' 93 ש' 28). ניכר, אפוא, כי תשובותיה של זקן ניתנו ברובד ההיפותטי, והן אף משקפות העדר סבלנות לקו חקירה זה, שמתעלם במופגן מתשובתה של זקן כי אינה זוכרת.
גם במהלך עדותה בבית המשפט, הבהירה זקן כי אינה זוכרת את האירוע, כי לא ידעה על מצבו של יוסי עד שהפרשה בעניינו "התפוצצה" בשנת 2004, וכי המונח "יכול להיות" הוא "סלנג של החוקרת" (עמ' 8154-8153 לפרוטוקול וכן עמ' 8304-8300). בתגובה לקטע מדבריה בחקירה שהוקרא בפניה, לפיו אינה זוכרת את האירוע, הדגישה זקן: "זה יכול להמשיך עוד 4 עמודים, מה זה משנה? התשובה הייתה לא והיא [החוקרת] לא הסכימה לקבל לא" (עמ' 8154 לפרוטוקול, ש' 20-19).
עיקרו של דבר, זקן העידה כי אינה זוכרת. היא לא אישרה את המפגש בינה לבין דכנר. תשובותיה בדבר תגובותיה האפשריות למפגש מעין זה – "יכול להיות" או "סביר" שהייתה כועסת, וגם יכול להיות שלא – אינן מעלות או מורידות. תשובות היפותטיות מעין אלו אינן בגדר ראיות ואין בכוחן לבסס את קיומו של אירוע כזה במציאות. כפי שלא ניתן ללמוד מ- "לא יכול להיות" ראיה שלא, כך לא ניתן ללמוד מ-
--- סוף עמוד 871 ---
"יכול להיות" ראיה שכן. זאת במיוחד על רקע השיח בין החוקר והנחקר שאפיין את חקירתה של זקן.
ואולי אף יש נימוק חשוב לא פחות. זקן, לכל היותר – ואינני סבור כך – חיזקה את עדותו של דכנר. עדותה של זקן כשלעצמה אינה מוכיחה את התרחשות האירוע המתואר. אם זהו הבסיס להרשעה, הרי כבר קבענו כי עדותו המפלילה של דכנר – ודאי כעדות יחידה – אינה בעלת משקל. יוצא, כי זקן לא יכולה לחזק את אשר אינו עומד על רגליו הוא. אף חברי לא חלק על כך. כפי שכתב: "... קביעתו זו של בית המשפט קמא מסתמכת על עדותו של עד המדינה ותו לא. שכן, עד המדינה הוא שסיפר על הדברים... הנאשמת 9, שולה זקן, לא זכרה אירוע כזה ולא אישרה שהתקיים. היא רק אישרה כי התגובה שייחס לה עד המדינה היא "סבירה" (ת/600, עמ' 87-102). גם בבית המשפט שללה זקן את הדברים ואמרה "לא היה ולא נברא" והסבירה כי במשטרה השיבה גם יכול להיות וגם "יכול להיות שלא הכול יכול להיות" (עמ' 8154-8153 לפרוטוקול)" (פסקה 101 לחוות דעתו).
44. להשלמת נקודה זו אציין, כי בעיקרי הטיעון מטעמה ביקשה המאשימה לצרף ראיה חדשה שיש בה, לדעתה, לחזק את המסקנה כי השיחה בין דכנר לזקן ביציאתו מהפגישה הנטענת עם אולמרט אכן התקיימה (סעיפים 192-191). כפי שהערנו במהלך הדיון שהתקיים בפנינו (4.12.2014, עמ' 27-25), אין זה מקובל או נכון לבקש הוספת ראיה בערעור כבדרך אגב, במסגרת התייחסות בעיקרי הטיעון. נותר הרושם, כאילו צד אומר "אינני עומד על הבקשה, אך אם בכוונת בית המשפט לפסוק נגדי – דעו לכם כי יש בידי ראיות נוספות". עם כל הכבוד, לא זו הדרך להגיש בקשה, ואין להציב מעין תנאי בפני בית המשפט. בכל מקרה, על אף שעמדה זו הובהרה על ידינו במהלך הדיונים, המדינה לא טרחה להגיש בקשה סדורה ומנומקת לצירוף הראיה אף לאחר מכן. בשלב מסוים, כעבור מספר ישיבות, הודיעה המאשימה כי אם יש צורך להגיש בקשה, יש לראות את ההתייחסות בעיקרי הטיעון מטעמה כהגשת בקשה. התנהלות כזו אין להשלים עימה. בהינתן ההשקעה המרשימה של המדינה בניהול ההליך בפנינו, נראה כי דרך העלאת הבקשה לא נעשתה מתוך שכחה או רשלנות. הוספת ראיה בערעור היא בגדר חריג, ויש סדרי דין ברורים המכתיבים את האופן שבו ניתן לעשות זאת. המדינה לא פעלה על פיהם, גם כאשר הוער לה על כך. באי כוחו של אולמרט טענו כי אין בכוונת ההגנה להתייחס לבקשה שאינה אלא סוג של הודעה, שכן לא הוגשה בקשה פורמאלית. מלבד המחדל הדיוני, נראה כי לא הייתה הצדקה לגופה לקבלת מעין-בקשה כזו בנסיבות התיק דנא, אפילו הוגשה כראוי. כך בהינתן העיתוי, מהות העניין
--- סוף עמוד 872 ---
ואולי אף הצורך להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא אילו התקבלה הראיה ש"ביקשה" המדינה להגיש על מנת לאפשר לסנגוריה חקירה בעניינה.
המסקנה מכל האמור, לרבות העדר ראיה ישירה ועיקרית, היא שאין לראות בעדותה של זקן, לפיה אינה זוכרת את האירוע, משום חיזוק לעמדת התביעה
(ב) העברת 30,000 דולר מטלנסקי ליוסי, לבקשת אולמרט
45. חברי, השופט ג'ובראן, קבע – בהסתמך על בית המשפט המחוזי – כי הוכח שטלנסקי העביר 30,000 דולר לחשבונו של יוסי בבנק המזרחי, לבקשת ובידיעת אולמרט. מכאן הסיק חברי – בדומה לבית המשפט קמא – כי "דין אחד לטלנסקי ולדכנר", וליתר דיוק – דין אחד לאולמרט בעניינם: "טלנסקי, ממש כמו עד המדינה, העביר לאולמרט כספים שונים לאורך השנים ובין היתר השניים דאגו לסייע ליוסי בחובותיו, לבקשת אולמרט" (פסקה 151 לחוות דעתו). בנוסף, הטעים חברי כי עצם הכחשתו של אולמרט כי ביקש מטלנסקי לעזור לאחיו מחזקת את שאר הראיות באישום דנא (שם). אשיב לדברים אלה כסדרם.
העברת כספים מטלנסקי ליוסי לבקשת אולמרט איננה היקש נכון לענייננו
46. כאמור, נקבע שהוכח כי טלנסקי העביר כספים לחשבונו של יוסי, אותו לא הכיר ועימו לא היה בקשר, וכי עשה זאת לבקשת אולמרט – והכול כפי שהעיד טלנסקי בבית המשפט (ראו, למשל, עמ' 3434 לפרוטוקול, ש' 14-6). וזאת לדעת ולהדגיש: אולמרט לא הואשם בעניין זה, ואף לא טלנסקי. לא נטען כי עצם העברת הכספים מטלנסקי ליוסי מהווה עבירה. בכל מקרה, הדיון בשאלה האם העברה כזו בוצעה, אם לאו, נועד אך לשמש כלי עזר – כלי של היקש וסברה – באישום מושא דיוננו. כפי שאבקש להראות, הקביעה לפיה טלנסקי סייע ליוסי לבקשת אולמרט רחוקה מלחייב קביעה נוספת, לפיה אולמרט ביקש גם מדכנר שיסייע לאחיו. כך הן במישור הכללי והן במישור הקונקרטי.
במישור הכללי, מדברי חברי עולה כי ניסה ללמוד על "עדות שיטה" בדבר האופן שבאמצעותו מסייע אולמרט לאחיו – פנייה לחברים ומכרים בעלי ממון. ואולם, גם אם ניתן להסיק עדות שיטה ממקרה בודד – המשקל מועט, אלא אם ישנם קווי דמיון מובהקים וייחודיים (ראו דנ"פ 864/12 קצב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.5.2012), פסקאות 14-13 להחלטת השופטת א' חיות). לאמור, העובדה, אף אם
--- סוף עמוד 873 ---
הוכחה, שאולמרט פנה לטלנסקי בבקשה כי יעביר כספים לאחיו, אין משמעה שאולמרט יפנה לכל חבר או מכר עשיר שלו ויבקש את אותו הדבר. ואכן, לא נטען כי אולמרט פנה למכרים עשירים נוספים שלו על מנת שיסייעו לאחיו. אולמרט עצמו טען היפוכו של דבר, ואף הוסיף כי היה מי שביקש לסייע ליוסי, אך אולמרט סבר שהדבר עלול להזיק למבקש לסייע ולו עצמו (עמ' 7656 לפרוטוקול ש' 12 עד עמ' 7657 ש' 11).
במישור הקונקרטי, ניתן להצביע על הבדלים משמעותיים בין העברת הכספים מטלנסקי ליוסי לבין העברת הכספים מדכנר ליוסי ולאבחן באופן ברור ביניהן. ההבדל הראשון נוגע לסוג וטיב היחסים בין אולמרט לטלנסקי מחד גיסא, ובין אולמרט לדכנר מאידך גיסא. אין מחלוקת כי בין אולמרט לטלנסקי, יהודי אמריקאי, שררה ידידות ארוכת-שנים. מוסכם על הצדדים כאן כי במשך השנים, סייע טלנסקי לאולמרט בדרך של העברת תרומות פוליטיות בסכומים גדולים. עוד אין מחלוקת כי דכנר היה נציגו של צ'רני, יזם פרויקט הולילנד בירושלים, גם בתקופה שבה כיהן אולמרט כראש העיר. היחסים בין אולמרט לדכנר, כפי שקבע גם בית המשפט קמא, לא היו יחסי חברות ורעות אלא קשר עסקי ומקצועי (פסקה 283 להכרעת הדין. ראו גם פסקה 146 לחוות דעת השופט ג'ובראן). אולמרט ראה בטלנסקי חבר שניתן לפנות אליו בעת צרה – גם כאשר מצבו של אחיו הסתבך. מנגד, לאחר עיון במכלול החומר עולה הרושם כי אולמרט זיהה את מורכבותו של דכנר, נקט כלפיו גישה זהירה ולאו דווקא סמך עליו בעניינים אישיים כגון דא. אמנם, בית המשפט קמא ראה בדברי אולמרט לעניין יחסיו עם דכנר משום ניסיון של אולמרט להרחיק עצמו מהאיש ומההאשמות שהטיח בו (פסקאות 244-240 להכרעת הדין). ואולם, גם אם כך הוא, אין הדבר שולל הסקת מסקנה נוספת, לפיה בזמן אמת אולמרט נזהר מפני אותו "מאכער מהקומה השישית", כלשונו. יחסים כגון אלה שונים מהיחסים ששררו בין אולמרט לטלנסקי.
אשר על כן, לדעתי, ההיקש מטלנסקי לדכנר אינו מחייב. על פני הדברים, פנייה של אולמרט לטלנסקי בעניין אישי התאימה למערכת היחסים ששררה ביניהם, בשונה מפנייה אפשרית כזו של אולמרט לדכנר, על רקע הקשר האחר בין השניים. היחסים עם טלנסקי אופיינו כיחסי חברות, ואילו היחסים עם דכנר אופיינו כיחסים מקצועיים. הבדל זה אינו מאפשר להסיק – ודאי לא באופן הכרחי – ממערכת יחסים אחת על רעותה.
ההבדל השני בין העברת הכספים מטלנסקי ליוסי לבין העברת הכספים מדכנר ליוסי נעוץ בממד הזמן. אין מחלוקת כי העברת הכספים מטלנסקי לחשבונו של יוסי
--- סוף עמוד 874 ---
נעשתה בחודש נובמבר 2004 (ת/655, ת/656). כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים, כי במחצית 2004 לערך, אולמרט ודאי ידע על חומרת מצבו של יוסי. עולה כי בתקופה זו פעל אולמרט בדרכים נוספות על מנת לסייע ליוסי, כגון מתן שיק אישי על סך 10,000 ש"ח ורכישת חלקו של יוסי בירושת ההורים על ידי שלושת האחים. מנגד, העברת הכספים מדכנר ליוסי נעשתה בחודש אוקטובר 2002 ונמשכה על פני מספר חודשים לא ידוע גם בשנת 2003. כפי שהראינו לעיל, לא הוכח כי אולמרט היה מודע בעת ההיא לקשייו של יוסי, וליתר דיוק – למידת חומרתם. בהמשך להבדל הראשון לעניין אופיין של מערכות היחסים אולמרט-טלנסקי ואולמרט-דכנר, דווקא סביר יותר כי כאשר אולמרט יגלה את התהום אליה נפל אחיו – יהא אשר יהא העיתוי – יפנה אל מי שהוא מחשיב קרוב יותר ולא דרך ביצוע עבירת שוחד – טלנסקי. יוצא, כי גם לנוכח הפרשי הזמנים והשתלשלות האירועים לא יהיה זה נכון בהכרח להשוות בין טלנסקי לדכנר.