180. כאמור, בית משפט קמא קבע כי צ'רני חשש שמא דכנר יחשוף את חלקו בפרשת השחיתות, כי המגעים נוהלו בצל כתב הסחיטה, וכי המאמצים שהושקעו והמגעים המתישים בין הצדדים "מתיישבים יותר עם עמדת המאשימה", שכן לא היתה לצ'רני כל סיבה להפעיל צוות פרקליטים נכבדים במשא ומתן עם סחטן (עמ' 139 להכרעת הדין). תימוכין למסקנתו מצא בית המשפט בכך שגם לשיטת עו"ד אגמון, תביעתו האזרחית של דכנר היתה ברובה חסרת סיכוי, כמו גם בעובדה שצ'רני נעזר בשירותיו של עו"ד גיורא אדרת שהינו מומחה בתחום הפלילי. צ'רני מצדו טען כי כלל לא התכוון להתפשר עם דכנר, וכל המשא ומתן שנוהל היה למראית עין מתוך רצון לתעתע בדכנר ובעו"ד יצחקניא ולהרוויח זמן.
181. לטעמי, גם אם נלך בעקבות בית משפט קמא ונדחה את גרסת צ'רני כי המשא ומתן שניהל עם דכנר היה למראית עין בלבד וכי כלל לא התכוון להתפשר עמו; וגם אם נניח כי צ'רני ניהל משא ומתן בצלו של כתב הסחיטה ומתוך חשש שמא דכנר יפנה למשטרה; וגם אם נניח כי שירותיו של עו"ד אדרת נשכרו לנוכח טענות השוחד שהעלה דכנר והחשש מפניהן – גם אם נניח את כל אלה, אין בכך כדי לבסס את תזת השוחד כפי שהוצגה על ידי דכנר והמדינה וכפי שאומצה על ידי בית משפט קמא.
--- סוף עמוד 223 ---
ראשית, איני מקבל את ההנחה כי אילו צ'רני היה חף מפשע, אזי משעה שקיבל לידיו את כתב הסחיטה היה עליו לפנות באופן מיידי למשטרה ולהתלונן על סחיטה, ומשלא עשה כן הדבר מלמד על אשמתו. עו"ד אגמון העיד בעניין זה כי צ'רני ביקש לפנות למשטרה אך היתה זו עצתם של עו"ד אדרת ושלו להימנע מפנייה למשטרה באותה העת, ולא מצאתי טעם להרהר אחר הדברים. אף הסברו של עו"ד אגמון, בדבר החשש מפני ההשלכות השליליות על הפרויקט והרצון לפתור את העניין שלא באמצעות חקירה משטרתית והליכים משפטיים אזרחיים ואחרים (פרוטוקול, עמ' 8879), הוא הגיוני וניתן להבינו (נזכיר כי כך יעץ לצ'רני גם בנוגע לתביעתו של רבין –פסקה 152 לעיל). בהמשך לכך, איני סבור כי יש לזקוף לחובת צ'רני את כניסתו של עו"ד אדרת לתמונה. כזכור, היה זה עו"ד אגמון שהעיד כי הרעיון להיוועץ בעו"ד אדרת היה שלו, ובכך אישר את עדותו של צ'רני. מכל מקום, משעה שמוטחות באדם טענות במישור הפלילי, קשה להלום כי בחירתו להיוועץ בעורך דין מהתחום הפלילי תשמש אינדיקציה לאשמתו. זהירותם של עו"ד אגמון וצ'רני בעניין זה מובנת ואף מתבקשת.
שנית, ועיקרו של דבר. עצם ניהול המגעים "המתישים" כלשון בית משפט קמא, בצל כתב הסחיטה, אינו מלמד כי גרסתו של דכנר נכונה ואינו מבסס את תזת מזימת השוחד שאומצה על ידי בית משפט קמא. במישור העקרוני, עצם ניהול מגעים עם "סחטן" ונכונות לפצותו אינם מעידים בהכרח על אשמתו של הנסחט, אשר עשוי להעריך כי עדיף לו לפצות את הסחטן ובכך להימנע מהליך משפטי יקר על כל הכרוך בכך מבחינה ציבורית ותקשורתית. במקרה דנן, הדברים נכונים ביתר שאת, בהתחשב בפוטנציאל הפגיעה בפרויקט הטמון ב"פיצוץ" פרשה חמורה שכזו המערבת דמויות בכירות (בין אם יש אמת בדבריו של דכנר ובין אם לאו), ועו"ד אגמון עמד על כך בעדותו. אף דומה כי יש טעם בטענת ההגנה, כי הפתרון הקל מבחינתו של צ'רני היה להיענות לסחיטה במידה כזו או אחרת באמצעות תשלום של כמה מיליוני שקלים.