סמיכות זמנים: אישור ועדת ההיגוי, כניסת אפרתי לתפקיד, ו"שינוי" בעמדת המינהל
23. כמפורט לעיל, לשיטת בית משפט קמא, סמיכות הזמנים בין מועד כניסתו של אפרתי לתפקיד במינהל (אוגוסט 2001), לבין אישור ועדת ההיגוי לתוספת תשלום לדכנר (28.1.2002) לבין השינוי בעמדת המינהל וחתימת הסכם ההרשאה (28.7.2002) – מתיישבת עם גרסתו של דכנר, באשר לתשלום השוחד לאפרתי. לטענת קלנר, בעניין
--- סוף עמוד 303 ---
זה קיבל בית משפט קמא את גרסת דכנר כלשונה אף שהראיות מציירות תמונה שונה. כך טוען קלנר, כי הצגת הדברים כאילו ההחלטה להעניק להזרע כתב הרשאה מהווה "תפנית בעמדת המינהל" אינה מדויקת כלל וכלל. בין היתר, מצביע קלנר על כך שכבר בדצמבר 2000 היועצת המשפטית של מחוז תל-אביב במינהל חיוותה את דעתה כי למינהל מחויבות משפטית כלפי הזרע בעניין כתב ההרשאה (נ/195). מכאן שתהליך אישור מתן כתב ההרשאה להזרע וחתימתו אינו אלא המשך ישיר לעמדה לפיה למינהל מחוייבות משפטית כלפי הזרע. קלנר מדגיש, כי עמדה זו הובעה עובר להתקשרות עם דכנר בעניין כתב ההרשאה ועובר למינויו של אפרתי למנהל המינהל.
מדוע אישרה ועדת ההיגוי תוספת תשלום לדכנר
24. קלנר חוזר ומסביר, כי שירותיו של דכנר נשכרו תחילה עבור קידום שינוי הייעוד בקרקעות חוות שלם ועל כן משהתבקש לטפל גם בכתב ההרשאה העלה דכנר דרישה שתשולם לו תמורה נוספת ונפרדת בעבור עניין זה. לטענת קלנר, הדברים נתמכים בעדותו של אפרת, שלא הואשם בפרשה זו, שציין כי ועדת ההיגוי, שעל חבריה הוא נמנה, אישרה לשלם לדכנר את הסכום הנזכר בתמורה לטיפולו בעניין כתב ההרשאה וכי לא היה מאשר לדכנר תשלום שלא היתה הצדקה לשלמו. עם זאת, קלנר אינו מפרט מה הייתה העבודה שדכנר ביצע בפועל בתמורה לסכום זה.
אי הוצאת חשבוניות כאינדיקציה לתשלום שוחד
25. קלנר מבקש לערער את התזה שהציג דכנר, ואשר אומצה על-ידי בית משפט קמא, ושלפיה העובדה שדכנר לא הוציא חשבוניות עבור תשלומים שקיבל תומכת בגרסתו שמדובר בתשלומי שוחד. בעניין זה חוזר קלנר על טענותיו בפני בית משפט קמא.
במישור הראשון מעלה קלנר את הטענות הבאות: אם השיטה של דכנר היתה לא להוציא חשבונית עבור תשלומי שוחד כדי לא לחוב בתשלומי מס, אזי מדוע הוא הורשע בפרשת הולילנד בעבירות שוחד בעבור תשלומים שכן הוצאו בגינם חשבוניות. טענה נוספת שמעלה קלנר היא שבמהלך המשפט הועלו הסברים אפשריים אחרים לכך שדכנר לא הוציא חשבוניות, אך בית משפט קמא לא נתן דעתו להסברים אלה. קלנר מדגיש גם שגרסתו של דכנר משוללת היגיון במובן זה שעל פני הדברים, אילו אכן היה מדובר בתשלומי שוחד, הרי שלהזרע היה אינטרס לגלם בהם גם את תשלום המס שדכנר נדרש היה לשלם אילו היה מוציא חשבוניות, שכן היעדר החשבוניות עלול