תשובת המדינה
28. המדינה סומכת ידיה על הכרעת דינו של בית משפט קמא וטוענת כי הערעור מופנה בעיקרו כלפי ממצאי עובדה ומהימנות בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. המדינה מדגישה את מסקנותיו השליליות של בית משפט קמא ביחס למהימנותו של קלנר וביחס לגרסה שמסר בעדותו. המדינה משיבה גם לטענותיו של קלנר ביחס למהימנותו של דכנר, ומזכירה כי בית משפט פירט שורה ארוכה של ממצאים התומכים ומתיישבים עם עדותו של דכנר: היחסים הקרובים ששררו בין דכנר לבין קלנר המלמדים כי דכנר לא היה מעליל על קלנר עלילות שווא; מעורבותו העמוקה והחריגה של קלנר בתהליכי קבלת ההחלטות ביחס לתשלומים לדכנר; הודעתו של קלנר במשטרה כי היה מודע ל'שיטותיו האפלות' של דכנר; דבריו של רבין לעו"ד יצחקניא באשר למעורבותו של קלנר במעשי השחיתות של דכנר; התנהלותו "המפלילה" של קלנר בקשר עם הסכסוך בין דכנר לבין צ'רני; והשיחה המוקלטת בין דכנר לבין קלנר שבמהלכה קלנר ביקש מדכנר שלא יזכיר את שמו בחקירת המשטרה.
--- סוף עמוד 307 ---
המדינה דוחה את הטענה לפיה דכנר ביקש להעליל עלילות על שורה של גורמים ציבוריים כדי לזכות בחסדי מערכת אכיפת החוק. נאמר, כי טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שבמקרים מסוימים דכנר הודה כי אינו יכול להעיד על מעורבותם של "דגים שמנים" במסכת העבריינית, כך למשל לגבי אפרתי. המדינה גם אינה סבורה שיש לייחס משמעות לכך שקלנר לא נכלל בכתב התביעה שדכנר איים להציג למשטרה, שכן מוסכם שהאמור בו אינו מדויק ולכן אין לייחס כל משקל לתכנו.
משמעות הסיוע שהעניק קלנר לקבוצת החברות להסדרת חובותיו של דכנר
29. כזכור, קלנר ביקש להיבנות ממסמך ת/357 שממנו, לטענתו, ניתן ללמוד כי דכנר לא התכחש לחובותיו ולחובתו להוציא חשבוניות עבור מקדמות ששולמו לו. המדינה טוענת, כי אין להסיק ממסמך זה את שקלנר מבקש ללמוד. נטען, כי מסמך זה נכתב בשנת 2007, לאחר שקלנר - חברו ושותפו לדבר העבירה - עזב את קבוצת החברות, והותיר את דכנר "לבדו במערכה". במצב דברים זה, נאמר, יש להניח שדכנר כתב את שכתב כדי להפיס את דעתה של פז, ששלחה לו את המכתבים מטעם פולאר. המדינה משיבה גם לטענתו של קלנר לפיה ת/400 ו-ת/401 "הסכמי הפשרה" שנחתמו עם דכנר ושלפיהם הוא ממחה את זכויותיו העתידיות בחברת הזרע לחברת פולאר מלמדים, כי הוא הכיר בחובותיו. ראשית נאמר, כי עדותם של פישלר ושל אפרת דווקא תומכת בגרסתו של דכנר לפיה התחייבויותיו היו באשר לחובותיו האישיים כלפי קבוצת החברות ולא באשר לחובות שנוצרו במסגרת עבודתו.