--- סוף עמוד 318 ---
קלנר מציין, כי נימוק נוסף בבסיס הרשעתו בתשלום שוחד לשם אישור תוספת שבס הוא כי לא היתה הצדקה לשכור את שירותיו של דכנר לעניין זה שעה שבפרויקט הועסקו גורמים אחרים בעלי מומחיות בתחום. לטענת קלנר, קביעתו זו של בית משפט קמא בדבר הגורם "המתאים" לטיפול בתוספת שבס, אינה בתחום הידיעה השיפוטית, ודי בכך שעלה בידי קלנר להוכיח שלא היה "שום פגם קונספטואלי בשכירת שירותיו" של דכנר בעניין זה: התמורה עליה סיכמו ספרן וגלאון עם דכנר אינה חריגה, כפי שעלה מעדותו של ספרן והשוואה שערך עם השכר ששולם לגורמים אחרים בנושאים כגון דא וכלל לא הוברר אם הגורמים האחרים היו פנויים או כשירים לטפל בנושא.
לבסוף טוען קלנר, כי אין לייחס חשיבות, כפי שעשה בית משפט קמא, לכך שקלנר (או המנהלים) לא דרשו מדכנר להשיב את המקדמה ששולמה לו לפי הסכם ת/179, שכן בסופו של יום לא אושרה תוספת שבס ואילו התמורה לפי ת/179 הותנתה בהצלחה. לטענת קלנר, מחומר הראיות עולה כי דכנר כן פעל מול הגורמים הרלבנטיים בעיריית ירושלים לקבלת תוספת שבס, ועבודתו הניבה אישור עקרוני שכניסתו לתוקף הותנתה בתנאים מסוימים. לאחר שהולילנד פארק בחנה את התנאים והבינה שתתקשה לעמוד בהם, הוחלט לזנוח את הבקשה לתוספת שבס. לטענת קלנר, ניתן להתווכח אם בנסיבות אלה, בהן אין חולק כי התבצעה עבודה, שנחלה הצלחה, גם אם חלקית, היה מקום לדרוש מדכנר שישיב את כספי המקדמה.
תשלום שוחד – תב"ע ו'
39. ת/186 הוא הסכם שבו מתחייבת הולילנד פארק לשלם לדכנר סך של 300,000 ש"ח עבור עבודתו בקידום תב"ע ו'. דכנר טען, כי שכר הטרחה שהועבר לו לפי ת/186 נועד לתשלום שוחד לשטרית כדי שהלה יפעל לאישור תב"ע ו'. אין חולק, טוען קלנר, כי תב"ע ו' קודמה בעיקר על-ידי הולילנד תיירות שהגישה תכנית זו. הולילנד פארק אמנם ניסתה להכניס מספר שינויים בתכניות קודמות באמצעות תב"ע ו', ודכנר טען כי הולילנד פארק נקטה דרך זו מאחר שתב"ע ה' – שקודמה על-ידה – "היתה תקועה". לטענת קלנר, אם אלו הם פני הדברים הרי שאין היגיון בכך שהולילנד פארק תשלם שוחד כדי לקדם את תב"ע ו', שהגישה הולילנד תיירות, ולא תפעל לקדם את תב"ע ה'.
קלנר ממשיך וטוען, כי תב"ע ו' אושרה להפקדה בוועדת המשנה המקומית בדצמבר 2003 (לפי ת/66 המלצת מהנדס העיר היא מיום 29.12.2003) ולאחר מכן הועברה לדיונים בוועדה המחוזית. מכאן נטען, כי בעת תשלום התמורה לפי ת/186 –