--- סוף עמוד 413 ---
מעשים רבים ושונים בחיי יום יום", מבלי שהמחוקק התכוון לכך (ע"פ 460/79 חבושה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 323, 328 (1979)). באופן דומה הדגיש בית משפט זה כי "עלינו להלך על חבל דק, המפריד בין האיסור הפלילי מזה לבין ההתנהגות הלא פלילית מזה, גם אם זו האחרונה פגומה מבחינה אסתטית או אתית" (ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן, פ"ד לו(1) 405, 417 (1981)). ודוק: אין הכוונה לכך שבית המשפט איננו יכול להרחיב את גדר האחריות הפלילית, במקרה המתאים. הרחבה זו עשויה לפרש את החוק, ואף להשפיע עליו. דוגמא לכך היא עבירת האינוס. אך השאלה בענייננו היא האם יש בסיס לכך שבית המשפט יאסור על פעילותם של המאכערים באופן גורף. יוזכר כי במקום בו המחוקק רצה לאסור פעילות מסוימת – הוא ידע לעשות כן: ראו למשל פרק י"ב לחוק הכנסת, התשנ"ד-1994 (הגבלות על פעילות שדלנים בכנסת); וסעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (ייחוד המקצוע).
13. כפי שצוין, גישת הביניים – בה אני מצדד – שמה את הדגש על מאכער שנשכר על מנת להביא לחריגה מן הדין או מן הנוהל. יש להודות כי הגדרה זו איננה סגורה באופן הרמטי, והיא מותירה מספר שאלות פתוחות אשר דורשות ליבון נוסף. אציג כאן שתי דוגמאות רלבנטיות בתחום של שוחד הנעה.
דוגמה אחת היא באשר למסירת מידע פנים. מה הדין במאכער שנשכר על מנת להשיג עבור שולחו מידע פנימי מתוך קרביה של הרשות השלטונית? נראה פשוט שהגישה למידע כזה – מעצם הגדרתו כמידע פנימי – איננה מתאפשרת לכל דכפין, בהתאם לדין ולנוהל. ממילא, העסקת מאכער במטרה להשיג מידע כזה – מקימה לכאורה עבירה של תיווך בשוחד לפי סעיף 295(ב). ברם דומני כי הדברים אינם כה פשוטים. נניח שאותו מאכער התבקש לגלות באיזה יום בשבוע פקיד מסוים מקבל קהל. ייתכן שהשגת מידע זה, בדבר "סידור העבודה" בין פקידי הרשות, מהווה חריגה מנוהל או מדין כזה או אחר. על פי הדוגמא, המתווך יודע שהרשות בכוונה איננה מפרסמת מידע כזה. ועדיין, האם במצב כזה נכון יהא להפליל את המאכער ואת שולחו בעבירה של תיווך בשוחד? ואף אם נניח שכן, האם מוצדק יהא להעמידו לדין? אינני קובע שהתשובה לשאלות אלו היא בהכרח כזו או אחרת. אולם נראה לי כי השאלות כשלעצמן מחדדות את ההבנה כי קיים קושי בהטלת סטיגמה פלילית חמורה, או בהעמדה לדין, בגין התנהגות שלכאורה איננה נתפסת בהכרח כפעילות אסורה.
דוגמה אחרת עניינה מאכער שנשכר על מנת לעקוף את התור הרגיל, ללא הצדקה או הפעלת שיקול דעת מותר לגופו של עניין. לכאורה, מתן שירות לפונים על פי התור הרגיל הוא עניין שבנוהל – כתוב או בלתי-כתוב. ממילא, עקיפת התור מהווה