--- סוף עמוד 414 ---
חריגה מן הנוהל, ובכך יש כדי להקים לכאורה עבירה של תיווך בשוחד לפי סעיף 295(ב). ואכן בעניין כהן שהוזכר לעיל המתווך דאג להכניס את לקוחותיו ללשכת מִנהל האוכלוסין ללא תור. עם זאת, לדעתי יש מקום לשקול הבחנה בין מצבים שונים של עקיפת תור, כאשר לא על כולם יחול בהכרח דין שווה. סוג אחד של מצבים הוא, למשל, מאכער שדואג כי לקוחו יוזמן לשימוע בתוך שבוע, על אף שאדם מן היישוב ממתין חצי שנה לשימוע כזה. כאן נראה ברור כי המעשה עובר את הרף הפלילי, בכפוף כמובן למילוי יתר היסודות העובדתיים. סוג אחר של מצבים הוא מאכער שנכנס אל הפקיד שלא בשעות הקבלה הרגילות. אינני משוכנע כי דין אחד לזה ולזה. ייתכן גם שיש לבדוק האם מדובר בפעילות שיטתית, מאורגנת וממושכת לעקיפת תורים. כמובן, שיקול רלבנטי הוא האם הפקיד מקבל קהל זמן ניכר לאחר שעות הקבלה הרגילות, כאשר יתר העובדים מקפידים על השעות שנקבעו. ושוב, אין בכך כדי להכשיר או ללמד סנגוריה על עקיפת תורים מכל סוג שהוא. עסקינן בשאלה מהם גבולותיו של האיסור הפלילי של תיווך בשוחד, ומהי מדיניות ראויה של העמדה לדין. כך או כך - אינני קובע בנקודה זו מסמרות, בין היתר משום שהדבר איננו נדרש לצורך ההכרעה בתיק שלפנינו, כפי שיובהר.
טרם סיום, תובאנה שתי הערות מסכמות מנקודת מבט רחבה יותר.
14. מעמדו הנורמטיבי של המאכער – הנחת היסוד בחוות דעת זו היא שפעילות המאכער איננה מחוץ לגבולות המשפט. בהתאם לכך, יש לבחון את התנהגות המאכער ולקוחותיו על פי דרישות סעיף 295 על שתי חלופותיו: שוחד כסף ושוחד הנעה. אולם נראה כי אין לפסוח על בחינת התופעה, ולו בקווים כלליים.
קיימת גישה המבקרת את התופעה, ואף בצורה קשה. כך עלה למשל מחוות דעתו של בית המשפט קמא: כב' השופט ד' רוזן ציין כי "מדובר בתופעה פסולה, מושחתת ומשחיתה [...], מצב דברים השוחק אמון האזרח בשירות הציבורי ובמוסדות השלטון, מצב דברים שיש בו כדי לגרום להשחתת נורמות ההתנהגות של עובדי ציבור" (פסקה 399). כך עלה גם מפסיקת בית המשפט המחוזי בהקשר אחר, לפיה "תופעת ה'מאכרים' היא אכן בבחינת רעה חולה [...]. עצם הרעיון כי יש צורך בתיווך כזה הוא רעיון פסול ומעוות, המאפיין משטרים שמדינת ישראל ודאי איננה שואפת להידמות להם [...]. המציאות מוכיחה כי תופעת ה'מאכרים' היא הנדבך הראשון המאפשר קיומה של תופעת שוחד" (דברי השופטת ד' ברלינר בע"פ 70526/04 סבג נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (15.2.2005); והשוו גם בג"ץ 337/81 מיטרני נ' שר התחבורה, פ"ד לז(3)