--- סוף עמוד 415 ---
337, 341 (1983)). לצד הביקורת הממוקדת של בית המשפט, קיימת בספרות המשפטית קריאה להסדרת העניין (ראו מאמרם של ורנר וזליכה, שצוין למעלה).
כשלעצמי, התייחסתי לתופעה בכללותה לעיל. נראה כי מספר גורמים חברו יחדיו והביאו להתבססותה של תופעת המאכערים, ולהתרחבותה במהלך השנים. אציין כאן למשל את הקושי להתמודד עם נפתולי הדרך הבירוקרטית, למשל בעת קבלת רישיון מהעירייה לבית או לעסק; את שיקול הנוחות והרצון שאדם אחר יבצע עבורך פעולות שאורכות מטיבן זמן רב; ואת העדר האיסור על עבודת המאכערים בכל ענף.
גם אם אין לאמץ גישה גורפת, כזו שאוסרת על כל פעולה של המאכער, נראה כי מוטב שהמחוקק יאמר את דברו בעניין. לשם השוואה, נפנה שוב לפרק י"ב לחוק הכנסת, שעניינו "שדלנים". מטרתו לקבוע הוראות שונות בדבר פעולותיהם של שדלנים במשכן הכנסת (ה"ח הכנסת – 207, עמ' 191 (18.2.2008)). סעיף 69 – אשר התווסף לחוק הכנסת – מפרט את האיסורים אשר חלים על שדלנים, ומבהיר כי הפרת האיסורים עלולה להביא לשלילת ההיתר שניתן לשדלן או להגבלת כניסתו למשכן הכנסת. עוד מעניין לציין הצעת חוק שהונחה על שולחן הכנסת הנוכחית, ואשר נועדה להחמיר את הכללים בתחום השדלנות (הצעת חוק הכנסת (תיקון – הרחבת הפיקוח על שדלנות), התשע"ה-2015), וכן הצעה מטעם חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה להסדרת השדלנות (מרדכי קרמניצר, אסף שפירא וחנן סידור הסדרת השדלנות בישראל (2013)).
אינני מביע עמדה באשר להצעות השונות. כוונתי להצביע על מתווה חקיקתי שעשוי להראות את הכיוון בכל הנוגע לתופעת המאכערים. זו תופעה רחבה ביותר. היא נוגעת לא רק לעבודת הלוביסטים בכנסת, אלא גם לפעילות מאכערים מול גופי שלטון רבים ומגוונים. אינני עורך גזרה שווה בין שדלן בכנסת לבין מאכער הנשכר לעבודה מול רשות שלטונית אחרת. אך זו דוגמה להסדרה חקיקתית שניתן ללמוד ממנה. באופן כללי נשאל: האם יש דין אחד לכל סוגי המאכער? האם יש מקום לרישוי, ולו חלקי? האם יש מקום לפתח סוג של סמכות מנהלית, ולא פלילית? למשל בדוגמאות הגבוליות שהובאו – האם ניתן להימנע מהעמדה לדין פלילי, תוך קביעה שהמאכער אינו רשאי לבוא עוד בשערי הרשות לתקופה מוגדרת? עשויה לצמוח תועלת מהכרה במורכבות התופעה, ומהתמודדות ראשונית של המחוקק עמה. מלאכה זו מוטלת על המחוקק, ובעיניי יפה שעה אחת קודם.
--- סוף עמוד 416 ---
בכל הקשור לפסק דין זה, אסתפק בהערה הבאה. כאמור, שוחד כסף קל יותר להגדרה מבחינה עובדתית. נראה שהאיסור מופנם וברור לכל. המצב מורכב יותר כאשר עסקינן בשוחד הנעה. כיצד המאכער, או אדם שמעוניין לפנות למאכער, יידע לכלכל את צעדיו? פסק דין זה לא נועד לתת פתרון למלוא הסוגיות. ברם על פי התפיסה שפסק דין בפלילים נועד לכוון התנהגות, ניתן להדגיש את העניין הבא: על המאכער, ומי ששוקל לפנות אליו, להבין שאין להביא את עובד הציבור לסטות מן הדין או מן הנוהל. נראה שמוטב להימנע גם ממקרי הגבול. אף אם אלו לא בהכרח יגיעו לרף הפלילי – אין זו התנהגות רצויה. המאכער אמור להנחות עצמו לפעול על פי כישוריו. העובדה שהוא מכיר אנשים, ויש לו קשר מוקדם עמם – איננה בגדר עבירה כשלעצמה. אולם ככל שהמאכער מנסה לקבל הטבה שנוגדת את הדין או הנוהל – נורות האזהרה נדלקות. זאת כאשר בקשתו לסטייה מן הדין והנוהל איננה נשענת על טעם ענייני מוכר, אלא על הקשר האישי בינו לבין נציג הרשות. מרכיב אחד של שוחד הנעה הוא תשלום תמורה. הקושי בהיבט זה הוא שהמאכער אכן מקבל תשלום. בתור שכזה, הוא עשוי לענות על ההגדרה של מתווך. לכן עליו להבהיר כי יפעל לקדם את העניין ללא סטייה מן הדין או מן הנוהל, בהעדר טעם ענייני לסטייה כזו, ולנהוג בהתאם.