19. בחומר הראיות יש, בין היתר, שני חיזוקים נוספים להשקפה זו בדבר אופי עבודתו של רבין.
ראשית, בשנים 2005-2002 התקיימו 48 פגישות בין רבין לדנקנר (ת/612א ונספח 2 לסיכומי דנקנר בבית המשפט קמא). הסנגור, עו"ד ד"ר י' וינרוט, הדגיש כי דנקנר נפגש פעמים רבות עם רבין בסמוך לפגישותיו עם אישים הנוגעים לענייני תעשיות מלח. בהקשר זה צוינו למשל פגישות עם סגן שר הפנים דוד אזולאי; עו"ד אורית סון מפרקליטות המדינה; ח"כ דוד טל וח"כ אמנון כהן ממפלגת ש"ס; יחיאל לקט, יו"ר דירקטוריון קק"ל; עורכי דינו ויועציו של דנקנר; ראשי מועצות אזוריות ועוד. בכך יש כדי לשקף היבט נוסף בתרומתו של רבין לקידום עסקת תעשיות מלח.
אף כאן, נראה כי אין מחלוקת על עצם קיום הפגישות – לא בין דנקנר לרבין, ולא בין דנקנר לבין אותם אישי ציבור ופקידי ממשל. המחלוקת היא בעיקר באשר
--- סוף עמוד 423 ---
לזיקה שבין פגישות אלו לבין עסקת תעשיות מלח, ומידת הרלבנטיות של רבין לעניין. בית המשפט המחוזי לא ייחס משמעות חיובית גדולה לפגישות בין דנקנר לרבין. לדידו, באותן פגישות נדונו גם נושאים אחרים שאינם קשורים לעסקת תעשיות מלח (פסקה 407). כך, למשל, רבין העיד כי הפגישה עם איש העסקים קובי מימון עסקה בנושא אחר (עמ' 6709 ש' 14-12). דוגמא נוספת היא הפגישה עם גבי קדוש, אז ראש עיריית אילת, פגישה שלגביה הבהיר דנקנר כי לא התקיימה בעקבות הקשר עם רבין (עמ' 8480 למעלה). קושי נוסף הוא שדנקנר לא מסר פרטים שונים שיכולים לשפוך אור על מידת תרומתו של רבין לאותן פגישות, למשל: איזה מידע העביר רבין לדנקנר סמוך לאותן פגישות (עמ' 8479).
אינני מקל ראש בדברים אלו. ברם יש לזכור כי השאלה היא האם עמדת הסנגוריה מבוססת בחומר הראיות, במידה שתספיק כדי ליצור ספק סביר. כך הוא המצב במיוחד כאשר ההרשעה נגזרת ממסקנה נסיבתית. לדידי, התשובה לשאלה היא חיובית. ריבוי הפגישות בין דנקנר לרבין בתקופה הרלבנטית, והסמיכות בינן לבין פגישותיו האחרות של דנקנר, אשר לפחות חלקן עסק גם הוא בפרשת קרקעות המלח - מהווה בעיניי ראיה נסיבתית לעדותו של דנקנר לפיה הוא נהג להתייעץ עם רבין בנוגע לקידום עסקת תעשיות מלח. אף אם לא כל הפגישות התמקדו בעסקה זו, עדיין נפרשה בפנינו שורה ארוכה של פגישות בין השניים בתקופה הרלבנטית. האמנם לא נוצר ולוּ ספק סביר בעמדת התביעה, לפיה תפקידו של רבין – לאו תפקיד הוא, אלא הסתכם בהעברת כספי שוחד לאפרתי או בהטיית דעתו?