"[דנקנר] מורשע ב-3 עבירות לפי סעיף 295(ג) לחוק בגין שלוש העברות כספים לעד המדינה ו[רבין] בסך כולל של כ-1,300,000 ש"ח, על-מנת ש[רבין] יעבירם ל[אפרתי], או יניע [את אפרתי] למשוא פנים במסגרת תפקידו הציבורי" (פסקה 428).
--- סוף עמוד 438 ---
השימוש בתיבה "או" מותיר סימן שאלה ממשי: האם דנקנר העביר לרבין את הכסף, על מנת שרבין יעביר את הכספים – כולם או חלקם – לאפרתי (שוחד כסף)? או שמא דנקנר העביר את הכסף לרבין כמעין משכורת, על מנת שרבין יניע את אפרתי לנהוג במשוא פנים (שוחד הנעה)? הרושם המתקבל הוא שבית המשפט המחוזי לא הכריע איזו מבין שתי חלופות השוחד התגבשה בענייננו. יודגש שוב כי לשתי העבירות יש בסיס משותף, שהרי שתיהן חוסות תחת הגג של סעיף 295. אולם יסודות העבירות – שונים. לא ניתן להבין על נקלה האם בית המשפט המחוזי סבור היה כי יש להרשיע את דנקנר בשוחד כסף, בשוחד הנעה או בשתי העבירות גם יחד.
הנה כי כן, הכרעת הדין איננה מבהירה עד תום מהי המסקנה המשפטית שיש להסיק ממכלול חומר הראיות, ובאלו מן החלופות של עבירת השוחד יש להרשיע את דנקנר. יש בכך קושי בלתי מבוטל שנותר בעינו. חשוב להדגיש: המוקד בערעור דנן איננו בהיבט הפרשני-טקסטואלי של הכרעת הדין. כמובן, מן הראוי להבין אל נכון את תוכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אף עשויות להיות לכך השלכות ביחס לטיב הביקורת הערעורית. ברם נקודת המבט איננה בלשנית בלבד – כיצד יש לפרש את הטקסט המשפטי של הכרעת הדין. המוקד בערעור דנן הוא מהותי, ולא טקסטואלי.
הערה זו רלבנטית בשני מובנים. ראשית, השאלה המרכזית היא האם חומר הראיות, וממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בערכאה קמא, מבססים הרשעה מעבר לכל ספק סביר - בשוחד כסף או בשוחד הנעה. דעתי הינה כי התשובה לכך היא שלילית, מן הטעמים שפורטו בהרחבה לעיל. אם כך המצב, יש לקבוע כי הספק הסביר נותר הן באשר לאפשרות שעסקינן בשוחד כסף, והן באשר לאפשרות שמדובר בשוחד הנעה. גם לוּ בית המשפט המחוזי היה קובע בנחרצות את אחת מהחלופות של השוחד – כסף או הנעה, הרי שדעתי היא כי זו לא הוכחה. נותר ספק סביר, ואף למעלה מכך, ולפיו ייתכן שהעברת הכסף הייתה לגיטימית ולא דבק בה רבב של תיווך בשוחד. שנית, הקושי בהכרעת הדין איננו ברמה של פרשנות טקסט. ניתן לתקוף קו טיעון זה של הסנגור ולומר: מה לי אם דנקנר נתן כסף לשם שוחד הנעה, או לשם שוחד כסף? כך או כך ישנה עבירה. אולם לא זו דרכה של מסקנה משפטית. תחילה יש צורך לקבוע ממצאי עובדה. זאת במיוחד כאשר מדובר בתשתית נסיבתית. חוסר הבהירות בנקודה הקריטית בפן העובדתי מחזק את המסקנה כי לא אפשרות זו – שוחד כסף, ולא אפשרות זו – שוחד הנעה, הוכחו. מדובר בחיזוק חיצוני לניתוח התמונה העובדתית, והמסקנה היא כי אין מקום להרשעה. הנה כי כן, מצד אחד העדר הבהירות בהכרעת הדין איננו חיוני על מנת להגיע לתוצאה בערעור; אך בה בעת הוא מחזק את המסקנה אליה הגעתי.