הערה בדבר תוכן ההרשעה בבית המשפט המחוזי
29. הסנגוריה טוענת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו מבהיר במה בדיוק הורשע דנקנר – שוחד כסף או שוחד הנעה. ואכן, אין לכחד כי עיון בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מותיר סימני שאלה בולטים ביחס לתוצאה הסופית אליה כיוון בית המשפט בהכרעתו.
קיים קושי ביחס למסקנות העובדתיות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי באשר לכספים שהועברו מדנקנר לרבין. מחד גיסא, בית המשפט המחוזי קובע כי "המסקנה
--- סוף עמוד 437 ---
האחת והיחידה" היא שהכספים היו שוחד הנעה: דנקנר העביר כספים לרבין, על מנת שרבין יטה את שיקול דעתו של אפרתי (פסקה 416). אולם בהמשך (פסקה 426) מגיע בית המשפט המחוזי למסקנה אחרת, שאף היא מוגדרת כ"מסקנה האחת והיחידה": דנקנר העביר כספים לרבין בתור "דמי לא יחרץ", דהיינו בתור שוחד כסף. הנה כי כן, לפנינו שתי מסקנות עובדתיות שונות, אשר כל אחת מהן זכתה בהכרעת הדין לתואר "המסקנה האחת והיחידה": האחת היא שדנקנר העביר לרבין כספים, על מנת שהאחרון יניע את אפרתי לפעול במשוא פנים או בהפליה. השנייה היא שדנקנר העביר לרבין כספים, על מנת שהאחרון יעבירם לאפרתי בתור שוחד.
מוכן אני להניח, באופן תיאורטי, כי ייתכן שתרחיש עובדתי אחד יצמיח שתי עבירות – למשל שוחד הנעה ושוחד כסף. הכלל הוא ששוחד כסף כולל בתוכו שוחד הנעה. בכל מקרה, גם בהנחה התיאורטית שהוצגה אין כדי לפתור את הקושי האמור. כפי שהוסבר, אין מחלוקת על עצם העברת הכספים מדנקנר לרבין. המחלוקת היא האם נסיבות העברת הכספים היו פליליות. לא הוצגו בעניין זה ראיות ישירות, והשאלה הייתה מהי המסקנה שיש להסיק ממכלול הראיות הנסיבתיות. משזהו המצב, קשה להבין כיצד שתי המסקנות המתוארות יכולות לדור בכפיפה אחת. לשון אחר: הראיות הנסיבתיות חייבות להביא למסקנה אחת ויחידה. ברם אם בפנינו שתי מסקנות אפשריות ביחס לנסיבות העברת הכספים, ניתן לסבור – וזו טענת עו"ד וינרוט - שאף אחת מהחלופות איננה עומדת בדרישה של הרשעה מעבר לכל ספק סביר.
הקושי מתבטא גם בשלב הכרעת הדין. הרושם הוא שהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי לוקה בעמימות בנקודה קריטית: אין בפסק הדין קביעה פוזיטיבית ברורה ומפורשת לפיה התקיימו בדנקנר כל יסודותיה של עבירת שוחד הכסף, ולפיכך יש להרשיעו בעבירה זו. העמימות בנקודה זו, אשר שזורה לאורך הכרעת הדין, בולטת במיוחד לנוכח קביעות חד-משמעיות אחרות שהופיעו במקומות רבים בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. ביטוי מובהק לעמימות מופיע בשלהי הכרעת הדין, שם מסכם בית המשפט קמא את ההכרעה בעניינו של דנקנר: