שלישית, וזה למעשה החיבור בין שתי ההערות הקודמות, התשתית הראייתית – על היש והאין שבה – איננה מציגה פסיפס. החסר בראיות הנסיבתיות לא התמלא, אלא מתחזק הרושם שהתמונה איננה שלמה. על מנת ליצור פסיפס – התמונה הכוללת צריכה להשתלב עד כדי מסקנה אחת ויחידה. המצב כאן רחוק מלהיות כזה. בל נשכח כי כפי שהובא לעיל, כשם שיש ראיות שמעלות חשד – כך גם יש ראיות שמחזקות את עמדת ההגנה. באשר לשאלות שנותרו, אין באיכותן ובכמותן בתיק זה כדי לגבור על הספק הסביר שקיים.
28. בכל הנוגע לשוחד הנעה, מסקנתי נסמכת גם על הגישה המשפטית העקרונית שהוצגה לעיל, בדבר גבולותיו של סעיף 295(ב). עסקינן באפשרות סבירה לכך שבוצעו פעולות לגיטימיות, שתכליתן להאיץ ולשכלל במידת האפשר את הליך קבלת ההחלטות
--- סוף עמוד 436 ---
המנהליות, תוך היצמדות למתחם שיקול הדעת המנהלי ומבלי להביא לחריגה מן הדין או מן הנוהל. אין ראיה לשוחד הנעה, דהיינו שהתשלום נועד להניע את אפרתי בהתאם לאמור בסעיף 295(ב).
בה בעת, סבורני כי התוצאה המזכה איננה נשענת בהכרח על הגישה המשפטית-העקרונית שהתוויתי לעיל ביחס לסעיף 295(ב). אומר זאת כך: המסקנה העובדתית אליה הגעתי צריכה, להשקפתי, להביא לזיכוי גם אם תאומץ גישה משפטית-עקרונית אחרת באשר לגבולותיו של איסור שוחד הנעה. הלוא נקודת המוצא של המחלוקת בין הצדדים היא עובדתית: האם קיימת אפשרות סבירה לפיה רבין העניק לדנקנר שירותים לגיטימיים, דוגמת כינון פגישות עם גורמי מפתח במנהל וכדומה? התשובה לשאלה זו, כפי שהוסבר, היא חיובית. נראה לי כי הכול יסכימו במישור המשפטי העקרוני, שאם פלוני שכר מתווך על מנת שיבצע פעולות מעין אלו – לא השתכללה העבירה של שוחד הנעה. התביעה ובית המשפט היו מודעים לקו ההגנה של הנאשמים; התביעה לא טענה אחרת, ובית המשפט לא קבע זאת. המסקנה שלא הוכחה עבירה, על פי התשתית העובדתית אשר לא נשללה, משתלבת אפוא עם כל הגישות המשפטיות שהוצגו בדבר הגדרת שוחד הנעה: גישתו העקרונית של בית המשפט המחוזי, אשר שם את הדגש על העדפה פסולה; גישת המדינה, אשר מתמקדת בעירוב שיקולים זרים; וגישת הסנגוריה, אשר מצביעה על הצורך במשוא פנים והפליה מטריאליים.
ושוב, לא בכך העיקר. ציינתי בפסקה הקודמת כי קיימת אפשרות סבירה שרבין פעל בצורה לגיטימית, במסגרת היחסים שבינו לבין דנקנר ואפרתי. אולם הצגת הדברים בצורה זו עשויה להסיט את המבט מאמת המידה הנכונה להרשעה, שאף מקלה עם הנאשם: מבחינה משפטית הנטל הוא על המדינה להוכיח מעל לכל ספק סביר את ביצוע העבירה. מהחומר עולה ספק סביר, בשל הנימוקים שפורטו. די בכך.