ככלל, אין צורך להרחיב בניתוח ההבדלים שבין גרסת רבין לגרסת דנקנר ויתר הגורמים בפרשה, או להתעמק בשאלות העובדה והמהימנות שמוצגות בערעורו של רבין. זיכויו של רבין בערעור דנן הוא מתבקש ממילא. זאת לנוכח המכנה המשותף הרחב והבסיסי בין הרשעותיהם של השניים בבית המשפט המחוזי; עיקרי הטענות בערעורים שלפנינו; התוצאה אליה הגעתי ביחס לערעורו של דנקנר; והנימוקים שהביאוני לתוצאה זו. הניתוח העובדתי והמשפטי של ערעורו של דנקנר שוזר בתוכו, מבחינה מהותית ועניינית, גם את בחינת עמדתו של רבין. בנסיבות תיק זה, הראיות של האחד משליכות על הראיות של האחר. מעבר לכך, בחינה עצמאית של גרסת רבין – אין בה כדי להפליל אותו או את דנקנר.
נכון יהיה להסביר את הדברים באופן קונקרטי יותר. דנקנר הואשם בכך ששילם את הכסף למטרה פסולה, ואילו רבין הואשם בכך שקיבל את הכסף למטרה זו. הואיל ועצם התשלום של דנקנר לא הוכחש על ידו, המיקוד עבר לתכלית התשלום. כדי להשיב לשאלה זו נבחנו לעיל באופן נרחב ויסודי פעולותיו של רבין, והשאלה האם הן היו כשרות או נגועות בפלילים. בהעדר ראיות שמפלילות את דנקנר מעבר לספק סביר, המסקנה הייתה כי לא הוכח שדנקנר עבר עבירה. צא ולמד: זיכויו של דנקנר נובע מהערכת התנהגותו של רבין ומן השאלה האם הוא פעל בצורה לא כשרה. דוגמא נוספת: אמרתו המפלילה של רבין כלפי עצמו בהקלטה עשויה להיות ראיה מפלילה נגד דנקנר בפרשת קרקעות מלח. דחיית ראיה זו, מהנימוקים שפורטו, מהווה גם כן דיון במשמעות של האמרה המפלילה כלפי רבין עצמו. כך גם באשר לדברי עד המדינה לפיהם רבין הודה בפניו בעבירת שוחד בפרשת קרקעות מלח. עולה, אפוא, כי ההכרעות שזורות זו בזו. אגב, באשר לעמימות בהכרעת הדין – צודק סנגורו של רבין בכך שעניין זה מתחזק יותר אצל מרשו מאשר אצל דנקנר. הסיבה לכך היא שלא ברור האם בשלב מסוים הודיעה המדינה כי בכוונתה לבקש להרשיע את רבין בעבירה לפי
--- סוף עמוד 442 ---
סעיף 295(ב) לחוק. לא בכדי, אף המדינה לא הציגה תזה לפיה ניתן להרשיע את רבין ולא את דנקנר. בנסיבות העניין, הקשר בהכרעה הוא הדוק.
מנקודת מבט אחרת – טול דוגמא מחשבתית שאיננה תואמת את העובדות, לפיה רבין היה מודה במפורש שקיבל מדנקנר כסף על מנת לשחד את אפרתי בכדי לקדם את פרויקט תעשיות מלח. ראיה כזו הייתה רלבנטית לא רק לבחינת מצבו המשפטי של רבין, אלא אף לזה של דנקנר. אולם זה איננו המצב כאן. כאמור, הן רבין והן דנקנר שוללים מכל וכל את האפשרות כי מדובר בכספי שוחד, הן בחלופה של שוחד כסף והן בחלופה של שוחד הנעה. התביעה נדרשה להוכיח מעבר לספק סביר כי העברת הכספים בוצעה כחלק מעסקת תיווך בשוחד. ברם הראיות שהוצגו – אינן עוברות את המשוכה הנדרשת, ובשל כך דעתי היא כאמור שיש לזכות את דנקנר. גישה זו רלבנטית אף לעניין ערעורו של רבין: התשתית הראייתית שנפרשה איננה מספקת על מנת לבסס את ההרשעה בעבירת התיווך בשוחד. מכאן שיש להורות על זיכויו של רבין מעבירה זו, כמו גם מן העבירה של הלבנת הון, מחמת קיומו של ספק סביר.