אחר הדברים האלה
33. עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט ע' פוגלמן, לפיה יש להורות על הרשעת רבין ודנקנר בפרשה זו. בהירות חוות הדעת של חברי מקלה על הבנת המחלוקת בינינו. לדעתי, המסקנות השונות נגזרות גם מחילוקי דעות ברובד המשפטי. יובהר כי העובדות כשלעצמן אינן במחלוקת, אלא המסקנות שניתן להסיק מהן, וכן המסגרת הנורמטיבית ביחס למסקנות אלה – ובפרט להוכחת שוחד הנעה. סבורני כי עמדתי, בדומה לעמדת חברי, מדברת בעד עצמה. לכן אתייחס בקיצור מקום בו נדרש דגש.
דומני כי ישנן שלוש קומות בבניין הראיות, החיוניות כולן להכרעה. עמדתי היא כי בחינה עובדתית – וחשוב מכך, נורמטיבית – של קומות אלה תביא למסקנה כי אין להורות על הרשעת רבין ודנקנר. הקומה הראשונה היא – "מאכער מהו?". את הקומה השנייה ניתן לכנות "רבין – קשרים וכישורים". הקומה השלישית עניינה היחס בין שני מונחים – "קשר משפחתי" ו-"שוחד הנעה". כהערה מקדמית לניתוח כל אחת מקומות הבניין, נזכיר ונדגיש כי הסוגיה העומדת על הפרק היא הרשעת רבין ודנקנר בתיווך לשוחד בפרשת תעשיות המלח, בחלופה של סעיפים 295(ב) ו-295(ג), בהתאמה – שוחד הנעה.
הקומה הראשונה – מאכער מהו?
--- סוף עמוד 443 ---
34. אפתח ואומר כי אין בכוונתי למצות את המענה לשאלה זו על כל היבטיה, כי אם להשיב עליה "בקווים מנחים" ובאופן המספק והמשלים את האמור לעיל לענייננו. ככלל, תפקידו של המאכער אינו מעוגן בהגדרה על פי חוק. דרישותיו אינן מצויות בספר הדינים או מחוצה לו. בשונה ממקצועות רבים ומגוונים – הוא אינו מחייב תואר או רישיון. יחד עם זאת, את קיומו לא ניתן להכחיש. המאכער הוא אותו "נודניק", ה"מנדנד" למי שצריך. עליו לברר את סטטוס הטיפול, לאתר את צוואר הבקבוק, ולסגור את כל הקצוות הפתוחים. ייתכן כי הוא מתדפק על דלתות משרדי הרשויות השונים משעת פתיחתם ועד שעת נעילתם. מסדרונותיהם הופכים לביתו השני, והבירוקרטיה המאפיינת גופים אלה (כגון המנהל) הופכת ללחם חוקו. המאכער יכול "לפצח את הקוד הגנטי של המנהל", ובאופן כללי יותר – את קוד המערכת. הוא יודע לקצר את ההליכים (עדות עו"ד דרכסלר, עמ' 3357 ש' 32-29). לשם ביצוע תפקידים מעין אלה נדרשים אורך-רוח, התמדה וסבלנות. עוד נדרשים כישורים בינאישיים ו"חוכמת חיים" – למי לפנות, באיזה אופן ובאיזה עיתוי.
ודוק, העדר הרישוי והפיקוח על התפקיד אין משמעו שכל אחד יכול למלאו. נהפוך הוא, אנשים רבים וטובים – מוכשרים בתחומים שונים – אינם יכולים למלא תפקיד זה. הם אף לא יידעו היכן להתחיל (ראו, למשל, דברי דנקנר, שהעיד כי העסיק מאכערים רבים: "ש: אז יש לכם משרדי עורכי דין הכי טובים, הם לא יכולים לעשות את העבודה הזאת? ת: התשובה היא חד משמעית לא" – עמ' 8410 ש' 28-27). יובהר, כי יש מקרים שבהם המאכערים הם יוצאי הגוף בו עבדו. הם מכירים את האנשים הרלוונטיים היכרות אישית ובקיאים בנהלי העבודה של אותו גוף. יחד עם זאת, תפקיד המאכער אינו סגור לקבוצה זו בלבד: מאכער – ככל בעל מקצוע אחר – מתחיל מנקודה מסוימת וממנה מתפתח ורוכש כלים וניסיון בתחומו. דהיינו, גם אם פלוני אינו יוצא משרד ממשלתי או רשות שלטונית, אין הדבר אומר כי לא יוכל לשמש כמאכער טוב המספק תמורה לשולחו, ועם הזמן – יש להניח – יבסס יותר את כישוריו וירחיב את מעגל קשריו. ככל בעל תפקיד, הצלחתו תלויה בתמהיל של כישורים שונים. המסקנה מכל האמור היא כי ייחודו של התפקיד אינו צריך להוביל לריקונו מכל תוכן או משמעות. אדרבה, יש לתת את הדעת על ייחוד זה ובפרט לשאלה האם יש בו משום עבירה פלילית. המציאות – שייתכן כי יש להצטער עליה – מלמדת כי קיים צורך במאכערים ל"שימון הגלגלים" במגזר הציבורי. ברי כי צורך זה אינו יכול לחצות את גבולות החוקי והמותר. עם זאת, העסקת מאכער, כשלעצמה, איננה מהווה מעשה פלילי בכלל, ושל שוחד בפרט. אף המדינה אינה טוענת לקיומה של משוואה כזו (סעיף 214 לעיקרי הטיעון מטעמה). בשוחד הנעה – הפליליות תלויה, כאמור, בשאלה האם