עינינו הרואות, כי מסמכים אלה אינם מהימנים. המסמכים הם חסרים ולא ניתן להסתמך עליהם. בנסיבות אלה, אין בהם כדי לגרוע מקביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה.
כעת הגעתי לשאלת השאלות והיא האם ניתן לומר שהאפשרות האחרונה – לפיה אולמרט הוא שביקש מעד המדינה להעביר כספים ליוסי אחיו – הוכחה מעבר לכל ספק סביר כנדרש במשפט פלילי?
158. סעיף 34כב(א) לחוק העונשין קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר".
159. עקרונות היסוד של שיטתנו קובעים, כי נאשם מוחזק בחזקת חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. הרשעת הנאשם תתאפשר רק מקום בו הוכיחה התביעה את אשמתו מעבר לכל ספק סביר.
״אין הרשעה בדין אלא אם כן הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים, שכן מוטב שעבריין ייצא זכאי בדינו מאשר שאדם יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו, שכן גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע״ (ראו ע״פ 347/88 דמיאניוק נ׳ מדינת ישראל, פ״ד מז(4) 221, 645-644 (1993) (להלן: פרשת דמיאניוק)).
יפים לעניין זה דברים שנקבעו בע״פ 28/49 זרקא נ׳ היועץ המשפטי לממשלה, פ״ד ד 504, 524-523 (1950):
״כאמור, חזקה היא – וזו הנחה משפטית שהחוק יצר אותה – שהנאשם חף מפשע כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. היוצא מזה, שחובת הראיה, החובה מס׳ 1 – מוטלת, מהתחלת המשפט ועד סופו, על התביעה הכללית, החייבת להוכיח – במידה שאינה משאירה מקום לספק מתקבל על הדעת – את קיום כל היסודות של העבירה המיוחסת לנאשם, בין יסודות חיוביים ובין שליליים. העמסת משא זה על שכם הקטגוריה גוררת אחריה כמו-כן, גם את החובה מס׳ 2; הווה אומר, כי בתחילת המשפט חייבת היא להתחיל בפרישת הוכחותיה. הצליחה הקטגוריה למלא תפקידה זה – היינו
--- סוף עמוד 768 ---
הביאה כמות עדים אשר די בה, לכאורה, להראות שהנאשם ביצע את המעשה הפלילי הנדון – עוברת אליו ׳חובת ההוכחה׳ – כלומר אך ורק במובן החובה מס׳ 2, ובשלב זה צריך הנאשם להביא עדות מצדו. כילה הנאשם להגיש את הוכחותיו, מתפקידו של בית המשפט, לאחר בחינת כל ההוכחות ביחד, להחליט, לא אם הנאשם שכנע שהוא חף מפשע, אלא אם התביעה הכללית הוכיחה - ובמידה הנעלה מכל ספק – כי הלה אשם בעשיית העבירה שהואשם בה״.
מהו אותו ספק סביר?
קיים קושי להגדיר את המונח "ספק סביר". לא ניתן למצוא בפסיקה מבחן ברור ואחיד לאפיונו ולתיחומו של גדר ״הספק הסביר״ וזאת למרות השימוש הרב שנעשה בו. אין הגדרה ברורה או מנחה ואין נוסחה מדעית או מדויקת. בפרשת דמיאניוק נקבע, כי הגדרתו של הספק הסביר נבחנת ״לפי אמות המידה הראציונאליות המקובלות עלינו״ וכי ״אין המדובר בוודאות [...] מתמטית [...] ואין להיתפס למסקנות שאינן מתיישבות עם הערכה ראציונאלית (פרשת דמיאניוק, בעמ' 652).