מבחינתו של אולמרט, התנהלותו מעידה כי קיימת אפשרות – סבירה ומתקבלת על הדעת, לכל הפחות – כי אולמרט לא ייקח את הסיכון הכרוך בפנייה לדכנר – גורם מעורב עד מאוד בענייני הולילנד ו"בן בית" בקומה השישית בעיריית ירושלים – בבקשה כי יעביר לאחיו כספים בסכום משמעותי. לא עולה כי אולמרט סבר שיש לו את החובה המוסרית או כי הייתה לו את המוטיבציה לעשות כל דבר כדי לסייע לאחיו. פנייה של אולמרט לדכנר בבקשה כזו אינה מתיישבת, להבנתי, עם מערכת היחסים בין אולמרט ליוסי באותה העת. כדברי אולמרט:
"... אז הם יכולים להגיד שאני מושחת ושאני חסר ערכים ויכולים להגיד כל מיני דברים, אבל להגיד שאני אהוד אולמרט מטומטם, שכשהאח שלי, שאני כועס עליו, שאני חושב שהוא גרם לעצמו ולמשפחתו ולאשתו וילדותיו נזק נורא שהוא עשה מה שהוא עשה, שאני אלך לקחת שוחד כדי להציל אותו?" (עמ' 7455 לפרוטוקול, ש' 21-17).
וכן:
"... היו נסיבות שנובעות משנים של תסכול, של כעס, של מרירות, של עימותים, של מריבות, שבגללם הגדרתי כמה אני מוכן לעשות ולא יותר מזה, ולא הייתי מוכן ללכת לכל מיני אנשים שאני מכיר ולבקש מהם, אבל ללכת ולבקש שוחד, את זה כן הייתי מוכן לעשות ולקפוץ לתוך העניין הזה ולהתרסק בו? עד כאן" (עמ' 7684 לפרוטוקול, ש' 27-24).
בהמשך אבקש להראות, כי פנייה כזו של אולמרט לדכנר בבקשה שיסייע לאחיו איננה מתיישבת אף עם טיב וסוג מערכת היחסים ששררה בין דכנר לאולמרט (פסקאות 47-46, 51 להלן).
--- סוף עמוד 846 ---
מבחינתו של יוסי, התיאור האמור יכול להתיישב עם התרחיש לפיו יוסי פנה לדכנר. הוא עשה את מה שחשב, אולי, שעל אחיו לעשות עבורו. הוא הרגיש שאין לו ברירה בתור אחד שטובע וככלל אינו מקבל – ואולי אינו רוצה לבקש – קרש הצלה ממשפחתו. דכנר פעל על פי שיקוליו הוא, וכך גם יוסי.
נסגור את הנקודה ונאמר, כי המסקנה לפיה אולמרט הוא אשר ביקש את העברת הכספים מדכנר ליוסי – אינה הכרחית. משעברנו את המשוכה של סוגיית הבקשה והראינו כי אין הכרח שאולמרט הוא המבקש או היוזם, עלינו לצלוח משוכה נוספת – היא סוגיית הידיעה.
ב. סוגיית הידיעה: האם אולמרט ידע על העברת הכספים מדכנר לאחיו?
27. כפי שצוין בראשית דיוננו, עיקר החשיבות הוא בשאלה האם אולמרט ידע על העברת הכספים – בין אם ביקש ויזם אותה, ובין אם הדבר הובא לידיעתו בדיעבד. עד כה הראינו כי קיימים תרחישים סבירים לפיהם היה זה דכנר שיזם את העברת הכספים, ולחלופין יוסי בעצמו. עוד הראינו כי המועד שבו נודע לאולמרט על חומרת מצבו של יוסי וחשוב מכך, מערכת היחסים בין האחים באופן כללי, מקשים באופן ממשי על המסקנה – ודאי כמסקנה בלעדית – כי אולמרט היה מי שביקש את ההעברה. ואולם, בכך לא די כדי להביא לזיכויו של אולמרט. עלינו להראות כעת, כנדבך נוסף וחיוני לניתוח, כי גם התרחיש לפיו אולמרט לא ידע על העברת הכספים – אף לא בדיעבד – הוא סביר, מתקבל על הדעת ומוצא תימוכין בראיות. במילים אחרות, וליתר דיוק מבחינת נטל השכנוע – די להצביע על כך כי המאשימה לא ביססה את התרחיש לפיו אולמרט ידע על העברת הכספים כ"מסקנה היחידה".