"[דנקנר] מורשע ב-3 עבירות לפי סעיף 295(ג) לחוק בגין שלוש העברות כספים לעד המדינה ו[רבין] בסך כולל של כ-1,300,000 ש"ח, על-מנת ש[רבין] יעבירם ל[אפרתי], או יניע [את אפרתי] למשוא פנים במסגרת תפקידו הציבורי" (פסקה 428).
--- סוף עמוד 438 ---
השימוש בתיבה "או" מותיר סימן שאלה ממשי: האם דנקנר העביר לרבין את הכסף, על מנת שרבין יעביר את הכספים – כולם או חלקם – לאפרתי (שוחד כסף)? או שמא דנקנר העביר את הכסף לרבין כמעין משכורת, על מנת שרבין יניע את אפרתי לנהוג במשוא פנים (שוחד הנעה)? הרושם המתקבל הוא שבית המשפט המחוזי לא הכריע איזו מבין שתי חלופות השוחד התגבשה בענייננו. יודגש שוב כי לשתי העבירות יש בסיס משותף, שהרי שתיהן חוסות תחת הגג של סעיף 295. אולם יסודות העבירות – שונים. לא ניתן להבין על נקלה האם בית המשפט המחוזי סבור היה כי יש להרשיע את דנקנר בשוחד כסף, בשוחד הנעה או בשתי העבירות גם יחד.
הנה כי כן, הכרעת הדין איננה מבהירה עד תום מהי המסקנה המשפטית שיש להסיק ממכלול חומר הראיות, ובאלו מן החלופות של עבירת השוחד יש להרשיע את דנקנר. יש בכך קושי בלתי מבוטל שנותר בעינו. חשוב להדגיש: המוקד בערעור דנן איננו בהיבט הפרשני-טקסטואלי של הכרעת הדין. כמובן, מן הראוי להבין אל נכון את תוכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אף עשויות להיות לכך השלכות ביחס לטיב הביקורת הערעורית. ברם נקודת המבט איננה בלשנית בלבד – כיצד יש לפרש את הטקסט המשפטי של הכרעת הדין. המוקד בערעור דנן הוא מהותי, ולא טקסטואלי.
הערה זו רלבנטית בשני מובנים. ראשית, השאלה המרכזית היא האם חומר הראיות, וממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בערכאה קמא, מבססים הרשעה מעבר לכל ספק סביר - בשוחד כסף או בשוחד הנעה. דעתי הינה כי התשובה לכך היא שלילית, מן הטעמים שפורטו בהרחבה לעיל. אם כך המצב, יש לקבוע כי הספק הסביר נותר הן באשר לאפשרות שעסקינן בשוחד כסף, והן באשר לאפשרות שמדובר בשוחד הנעה. גם לוּ בית המשפט המחוזי היה קובע בנחרצות את אחת מהחלופות של השוחד – כסף או הנעה, הרי שדעתי היא כי זו לא הוכחה. נותר ספק סביר, ואף למעלה מכך, ולפיו ייתכן שהעברת הכסף הייתה לגיטימית ולא דבק בה רבב של תיווך בשוחד. שנית, הקושי בהכרעת הדין איננו ברמה של פרשנות טקסט. ניתן לתקוף קו טיעון זה של הסנגור ולומר: מה לי אם דנקנר נתן כסף לשם שוחד הנעה, או לשם שוחד כסף? כך או כך ישנה עבירה. אולם לא זו דרכה של מסקנה משפטית. תחילה יש צורך לקבוע ממצאי עובדה. זאת במיוחד כאשר מדובר בתשתית נסיבתית. חוסר הבהירות בנקודה הקריטית בפן העובדתי מחזק את המסקנה כי לא אפשרות זו – שוחד כסף, ולא אפשרות זו – שוחד הנעה, הוכחו. מדובר בחיזוק חיצוני לניתוח התמונה העובדתית, והמסקנה היא כי אין מקום להרשעה. הנה כי כן, מצד אחד העדר הבהירות בהכרעת הדין איננו חיוני על מנת להגיע לתוצאה בערעור; אך בה בעת הוא מחזק את המסקנה אליה הגעתי.
--- סוף עמוד 439 ---
חוסר הבהירות בהכרעת הדין מציב קושי ממשי בפני הרשעה. להשלמת התמונה נאמר כי העמימות איננה מקרית. היא נובעת מהתפתחויות דיוניות שאף הן מלמדות על החסר בתשתית העובדתית. שני המערערים הואשמו, על פי כתב האישום, רק בשוחד כסף – סעיף 295(א). התפנית בכל הנוגע לדנקנר חלה לקראת סוף חקירתו הנגדית, ובעקבות הערות בית המשפט באשר לקושי בהוכחת אישום זה. יוזכר כי אפרתי זוכה בסופו של יום מן האישום בלקיחת שוחד. כך או כך, בית משפט קמא התמקד בפעילותו של מאכער, והבדיל בין התנהגות לא-תקינה לבין התנהגות פלילית. או אז הודיעה התביעה כי בכוונתה לבקש להרשיע את דנקנר גם בעבירה של שוחד הנעה – סעיף 295(ב) (עמ' 8547-8545, 8569-8567).
מעבר לשאלות האם התפתחות זו פגעה ביכולת של רבין ודנקנר להתגונן, ראוי להדגיש נקודה נוספת: הרשעה לפי סעיף 295(ב) איננה שכיחה. המשפטים בעבירות שוחד התמקדו, ברובם המכריע, בעבירות של שוחד כספי. השינוי באמצע הדרך בענייננו, וליתר דיוק: לקראת סוף הדרך, מלמד על הקשיים שיש באפשרות להרשיע את דנקנר ורבין בכל אחת מהחלופות לפי סעיף 295. כמובן, לו הוכחה העבירה של תיווך בשוחד מעל לכל ספק סביר – היה מקום להרשיע. אולם מעבר לכך שזה איננו המצב, התוצאה משתלבת עם הרקע האמור של התפתחות המשפט, ובמובן מסוים איננה לגמרי מפתיעה.
רישום כוזב במסמכי תאגיד והלבנת הון
30. בשולי פסק הדין נקבע כי יש להרשיע את דנקנר בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. זאת מאחר שדנקנר קיבל מרבין חשבוניות של חברת ש.א.ד. במסווה של "עסקאות ייעוץ", והכליל אותן בספריה של חברת תעשיות מלח. דא עקא, בית המשפט קמא סבור היה כי מדובר בחשבוניות כוזבות, שהרי לדידו הכספים שולמו כחלק מעסקת השוחד שנרקמה בין דנקנר לרבין.
כפי שציינה המדינה בסיכומיה, ההרשעה בעבירת רישום כוזב לפי סעיף 423 – נשענת על הקביעה כי רבין לא נתן כל שירותיי יעוץ לחברת תעשיות מלח או לדנקנר. ברם לעיל הגעתי למסקנה כי יש לזכות את דנקנר מהאישומים שעניינם תיווך בשוחד. זאת משום שלא הוכח, מעבר לכל ספק סביר, כי רבין נמנע מלספק לדנקנר שירותים "כשרים" בקשר לעסקת קרקעות המלח. מסקנתי זו, בצירוף עם הבסיס לאישום של רישום כוזב במסמכי תאגיד כפי שהוצג, מביא לתוצאה לפיה יש לזכות את דנקנר אף מעבירה זו.
--- סוף עמוד 440 ---
הוא הדין באשר להרשעתו של דנקנר בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. אף ההרשעה בעבירה זו מתבססת על ההרשעה בעבירת התיווך בשוחד. בנפול ההרשעה בעניין השוחד – נשמט גם הבסיס לעבירה בעניין הלבנת ההון.
פרשת קרקעות המלח – ערעורו של רבין
31. רבין הורשע אף הוא בפרשת קרקעות המלח. כפי שהוסבר לעיל, בית המשפט המחוזי קבע כי רבין ודנקנר חברו יחדיו על מנת לשחד את אפרתי, דודו של רבין. בשל כך הורשע רבין בשלוש עבירות של תיווך בשוחד לפי סעיף 295 לחוק העונשין, וכן בעבירה של הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק הלבנת הון. רבין מערער על הרשעתו בפרשה זו מכמה טעמים, שעיקריהם יוצגו כאן.
ככלל נטען כי בית המשפט המחוזי לא הכריע, למעשה, האם רבין אשם בשוחד כסף (סעיף 295(א)) או בשוחד הנעה (סעיף 295(ב)). חוסר הבהירות מלמד על כך שקיים ספק סביר באשר לכל אחת מהחלופות. רבין מוסיף כי אף לגופו של עניין אין בסיס להרשעות אלו, כפי שיפורט.
שוחד כסף – נטען כי האישום נשען על עדותו היחידה של עד המדינה. עדות זו הייתה רצופת שקרים, סתירות ואי-דיוקים, ולא ניתן להתבסס עליה. רבין מוסיף כי אין ראיה שהכספים אשר דנקנר העביר לחברת ש.א.ד. הגיעו לידיו או לידי אפרתי. האחרון זוכה, כאמור, מן האישום של לקיחת שוחד. באשר להקלטה בה נשמע רבין מודה, כביכול, בביצוע עבירות שוחד מרובות – נטען כי הקשרם של הדברים מלמד בבירור כי לא מדובר בהודאה כנה. הוסבר כי רבין שיקר והפריז באותה שיחה באשר לחלקו באירועי השוחד, במטרה לסייע לעד המדינה בהליך האזרחי שהוא ניהל באותה עת. רבין מוסיף כי אף לו היה מדובר בהודאה קבילה ובעלת משקל – היא איננה נתמכת בתוספת הראייתית הנדרשת.
שוחד הנעה – רבין מציין כי העבירה לא נכללה בכתב האישום ולא ניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן מפניה. לגופו של עניין טוען רבין כי יסודות העבירה לא הוכחו. כך, למשל, לא הוברר כי הוא קיבל שכר מדנקנר תמורת השוחד הנטען. רבין מוסיף כי אין היגיון בטענה שנדרש היה להניע את אפרתי לפעול במשוא פנים או בהפליה, שהרי הסכם העקרונות מול חברת תעשיות מלח כבר אושר שנים רבות קודם לכן, ולמִנהל היה אינטרס מובהק לקיימו.
--- סוף עמוד 441 ---
32. כפי שניתן להתרשם, רבין שותף לתפיסה הבסיסית של דנקנר לפיה בהעברת הכספים לחברת ש.א.ד. לא דבק כל פגם. במוקד ערעורו עומדת הטענה כי הכספים הועברו לתכלית לגיטימית - קידום עסקת תעשיות המלח באמצעים כשרים. אמנם קיימים הבדלים מסוימים באופן הצגת הדברים בין רבין לדנקנר. כך, למשל, רבין מדגיש כי עד המדינה היה מעורב בעסקת תעשיות מלח, ופעל יחד עמו לטובת העניין (עמ' 6683 ש' 18-16; עמ' 6683 ש' 29 עד עמ' 6684 ש' 3; עמ' 6833 ש' 31 עד עמ' 6834 ש' 10; עמ' 6837 ש' 34-28). רבין אף טוען שאין ראיה פוזיטיבית לפיה בפועל הכספים שהועברו לחברת ש.א.ד. - הגיעו לידיו.
ככלל, אין צורך להרחיב בניתוח ההבדלים שבין גרסת רבין לגרסת דנקנר ויתר הגורמים בפרשה, או להתעמק בשאלות העובדה והמהימנות שמוצגות בערעורו של רבין. זיכויו של רבין בערעור דנן הוא מתבקש ממילא. זאת לנוכח המכנה המשותף הרחב והבסיסי בין הרשעותיהם של השניים בבית המשפט המחוזי; עיקרי הטענות בערעורים שלפנינו; התוצאה אליה הגעתי ביחס לערעורו של דנקנר; והנימוקים שהביאוני לתוצאה זו. הניתוח העובדתי והמשפטי של ערעורו של דנקנר שוזר בתוכו, מבחינה מהותית ועניינית, גם את בחינת עמדתו של רבין. בנסיבות תיק זה, הראיות של האחד משליכות על הראיות של האחר. מעבר לכך, בחינה עצמאית של גרסת רבין – אין בה כדי להפליל אותו או את דנקנר.
נכון יהיה להסביר את הדברים באופן קונקרטי יותר. דנקנר הואשם בכך ששילם את הכסף למטרה פסולה, ואילו רבין הואשם בכך שקיבל את הכסף למטרה זו. הואיל ועצם התשלום של דנקנר לא הוכחש על ידו, המיקוד עבר לתכלית התשלום. כדי להשיב לשאלה זו נבחנו לעיל באופן נרחב ויסודי פעולותיו של רבין, והשאלה האם הן היו כשרות או נגועות בפלילים. בהעדר ראיות שמפלילות את דנקנר מעבר לספק סביר, המסקנה הייתה כי לא הוכח שדנקנר עבר עבירה. צא ולמד: זיכויו של דנקנר נובע מהערכת התנהגותו של רבין ומן השאלה האם הוא פעל בצורה לא כשרה. דוגמא נוספת: אמרתו המפלילה של רבין כלפי עצמו בהקלטה עשויה להיות ראיה מפלילה נגד דנקנר בפרשת קרקעות מלח. דחיית ראיה זו, מהנימוקים שפורטו, מהווה גם כן דיון במשמעות של האמרה המפלילה כלפי רבין עצמו. כך גם באשר לדברי עד המדינה לפיהם רבין הודה בפניו בעבירת שוחד בפרשת קרקעות מלח. עולה, אפוא, כי ההכרעות שזורות זו בזו. אגב, באשר לעמימות בהכרעת הדין – צודק סנגורו של רבין בכך שעניין זה מתחזק יותר אצל מרשו מאשר אצל דנקנר. הסיבה לכך היא שלא ברור האם בשלב מסוים הודיעה המדינה כי בכוונתה לבקש להרשיע את רבין בעבירה לפי
--- סוף עמוד 442 ---
סעיף 295(ב) לחוק. לא בכדי, אף המדינה לא הציגה תזה לפיה ניתן להרשיע את רבין ולא את דנקנר. בנסיבות העניין, הקשר בהכרעה הוא הדוק.
מנקודת מבט אחרת – טול דוגמא מחשבתית שאיננה תואמת את העובדות, לפיה רבין היה מודה במפורש שקיבל מדנקנר כסף על מנת לשחד את אפרתי בכדי לקדם את פרויקט תעשיות מלח. ראיה כזו הייתה רלבנטית לא רק לבחינת מצבו המשפטי של רבין, אלא אף לזה של דנקנר. אולם זה איננו המצב כאן. כאמור, הן רבין והן דנקנר שוללים מכל וכל את האפשרות כי מדובר בכספי שוחד, הן בחלופה של שוחד כסף והן בחלופה של שוחד הנעה. התביעה נדרשה להוכיח מעבר לספק סביר כי העברת הכספים בוצעה כחלק מעסקת תיווך בשוחד. ברם הראיות שהוצגו – אינן עוברות את המשוכה הנדרשת, ובשל כך דעתי היא כאמור שיש לזכות את דנקנר. גישה זו רלבנטית אף לעניין ערעורו של רבין: התשתית הראייתית שנפרשה איננה מספקת על מנת לבסס את ההרשעה בעבירת התיווך בשוחד. מכאן שיש להורות על זיכויו של רבין מעבירה זו, כמו גם מן העבירה של הלבנת הון, מחמת קיומו של ספק סביר.
אחר הדברים האלה
33. עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט ע' פוגלמן, לפיה יש להורות על הרשעת רבין ודנקנר בפרשה זו. בהירות חוות הדעת של חברי מקלה על הבנת המחלוקת בינינו. לדעתי, המסקנות השונות נגזרות גם מחילוקי דעות ברובד המשפטי. יובהר כי העובדות כשלעצמן אינן במחלוקת, אלא המסקנות שניתן להסיק מהן, וכן המסגרת הנורמטיבית ביחס למסקנות אלה – ובפרט להוכחת שוחד הנעה. סבורני כי עמדתי, בדומה לעמדת חברי, מדברת בעד עצמה. לכן אתייחס בקיצור מקום בו נדרש דגש.
דומני כי ישנן שלוש קומות בבניין הראיות, החיוניות כולן להכרעה. עמדתי היא כי בחינה עובדתית – וחשוב מכך, נורמטיבית – של קומות אלה תביא למסקנה כי אין להורות על הרשעת רבין ודנקנר. הקומה הראשונה היא – "מאכער מהו?". את הקומה השנייה ניתן לכנות "רבין – קשרים וכישורים". הקומה השלישית עניינה היחס בין שני מונחים – "קשר משפחתי" ו-"שוחד הנעה". כהערה מקדמית לניתוח כל אחת מקומות הבניין, נזכיר ונדגיש כי הסוגיה העומדת על הפרק היא הרשעת רבין ודנקנר בתיווך לשוחד בפרשת תעשיות המלח, בחלופה של סעיפים 295(ב) ו-295(ג), בהתאמה – שוחד הנעה.
הקומה הראשונה – מאכער מהו?
--- סוף עמוד 443 ---
34. אפתח ואומר כי אין בכוונתי למצות את המענה לשאלה זו על כל היבטיה, כי אם להשיב עליה "בקווים מנחים" ובאופן המספק והמשלים את האמור לעיל לענייננו. ככלל, תפקידו של המאכער אינו מעוגן בהגדרה על פי חוק. דרישותיו אינן מצויות בספר הדינים או מחוצה לו. בשונה ממקצועות רבים ומגוונים – הוא אינו מחייב תואר או רישיון. יחד עם זאת, את קיומו לא ניתן להכחיש. המאכער הוא אותו "נודניק", ה"מנדנד" למי שצריך. עליו לברר את סטטוס הטיפול, לאתר את צוואר הבקבוק, ולסגור את כל הקצוות הפתוחים. ייתכן כי הוא מתדפק על דלתות משרדי הרשויות השונים משעת פתיחתם ועד שעת נעילתם. מסדרונותיהם הופכים לביתו השני, והבירוקרטיה המאפיינת גופים אלה (כגון המנהל) הופכת ללחם חוקו. המאכער יכול "לפצח את הקוד הגנטי של המנהל", ובאופן כללי יותר – את קוד המערכת. הוא יודע לקצר את ההליכים (עדות עו"ד דרכסלר, עמ' 3357 ש' 32-29). לשם ביצוע תפקידים מעין אלה נדרשים אורך-רוח, התמדה וסבלנות. עוד נדרשים כישורים בינאישיים ו"חוכמת חיים" – למי לפנות, באיזה אופן ובאיזה עיתוי.