לטענת שמחיוף, קביעותיו של בית משפט קמא ביחס לסתירות שהתגלעו בגרסאותיו או ביחס לנסיונו להרחיק עצמו מדכנר ומיזמי הפרויקט, אינן מדויקות, מרחיקות לכת ואין בהן מענה לטענות שהעלה שמחיוף. כך, למשל, נאמר כי בית משפט קמא ייחס חשיבות מופלגת להודעתה של מזכירתו של דכנר על אודות הקשר בין דכנר לבין שמחיוף, אף שבסופו של יום עדותה מצטמצמת לכך שבין השניים נקבעה, לכל היותר, פגישה אחת, וכי לצד זאת התעלם בית משפט קמא מכך שבהודעתה היא ציינה כי סברה שדכנר שיקר כשאמר לה שנאלץ לשלם לשמחיוף שוחד.
שמחיוף ממשיך וטוען, כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לטענות שונות שהעלה במסגרת הגנתו: אם ביחס לטענות משפטיות שהעלה כגון הגנה מן הצדק ואכיפה בררנית, טענה עליה חוזר שמחיוף גם בפנינו, ואם ביחס לטענות עובדתיות או הסברים שהעלה ביחס לחלק מהמצבים העובדתיים "המחשידים" שלהם ייחס בית משפט קמא משקל. כך, למשל, טוען שמחיוף כי בית משפט קמא לא נתן משקל לעדויותיהם של אנשי מקצוע בעירייה ששללו מכל וכל את גרסתו של דכנר ביחס ל"סיוע" שהעמיד שמחיוף ליזמי פרויקט הולילנד בתמורה לשוחד, ואף לא אפשר לבאת-כוחו של שמחיוף להעמיק בחקירתם.
תשלום שוחד – המחאות הסדרה הראשונה
13. ראשית, מלין שמחיוף על כך שבהכרעת הדין דחה בית משפט קמא לחלוטין את גרסתו לאירועים, אף שבמהלך עדותו התייחס בית המשפט לגרסה שהציג כאלה גרסה "נאה ביותר". לטענת שמחיוף, בית משפט קמא לא הסביר "מהפך" זה בגישתו.
--- סוף עמוד 926 ---
לטענת שמחיוף, בית משפט קמא שגה בכך שדחה את גרסתו ביחס לנסיבות שבהן הגיעו לידיו המחאותיו של דכנר, בין היתר, על בסיס התנהגותו בחקירת המשטרה ועל האופן בו מסר את גרסתו לאירועים. שמחיוף מדגיש, כי היה זה הוא שהפציר בחוקרים, בחקירותיו הראשונות, להציג בפניו את ההמחאות, ולטענתו, אם היו נענים להפצרותיו ייתכן והיה נזכר בנסיבות שבהן הגיעו לידיו. שמחיוף טוען, כי הוא מצוי בעולם הגמ"חים ונעזר בשירותיהם לעיתים תכופות, ולכן אין לצפות ממנו כי יזכור את אירוע פריטת ההמחאות מהסדרה הראשונה כ"אירוע חריג". מה גם, שבניגוד לקביעת בית משפט קמא, כלל לא הוברר כי שמחיוף העניק המחאת בטחון לגמ"ח. עוד טוען שמחיוף, כי בחקירות הראשונות, החוקרים לא התייחסו לאפשרות שהוא קיבל המחאות מרבין, וגם מסיבה זו לא העלה את גרסתו לאירועים בחקירה. שמחיוף טוען גם, כי אין לזקוף לחובתו את העובדה כי בחר לשמור על זכות השתיקה, בהתחשב בתנאים הקשים בהם היה עצור, לטענתו, ובניסיון החוקרים "לשבור את רוחו". שמחיוף מדגיש, כי אין ממש בקביעה לפיה גרסתו גובשה לאחר ששוחרר למעצר בית, ומדגיש, כי רבין, שתמך בגרסתו, היה עצור במועד שבו היה נתון במעצר בית.