"ההכרה כי גם תא משפחתי שאינו מבוסס על קשר פורמאלי של נישואין ראוי להגנה ויש לאפשר לבני הזוג המרכיבים אותו לחיות יחדיו תוך המשך מגורים בארץ, ובלבד שמדובר בקשר אמיתי, כן ומבוסס. מדיניות זו נותנת ביטוי למחויבותה של המדינה לזכות לחיי משפחה, הכוללת את זכותו של הפרט לבחור את בן זוגו ולהקים עמו משפחה. זכות זו מוכרת במשפטנו ומוגנת גם במשפט הבינלאומי" (עע"מ 4614/05 מדינת ישראל
--- סוף עמוד 29 ---
נ' אורן ([פורסם בנבו], פיסקה 11 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש)).
אכן, זכות זו של בן הזוג הישראלי לחיי משפחה בצוותא עם בן זוגו הזר בישראל מוצאת ביטוי בהוראת סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות), המקל על התאזרחותו של בן הזוג הזר. כן ניתן ביטוי לזכות זו לעניין השימוש בשיקול דעתו של שר הפנים לעניין הכניסה בישראל. אמת, הזכות לחיי המשפחה בכלל, וזכותו של בן הזוג הישראלי למימושה בישראל בפרט, אינה זכות מוחלטת. ניתן להגבילה. עם זאת, אין בכוחן של הגבלות אלה לשלול את עצם קיומה של הזכות. זו קיימת בישראל. היא מוכרת על ידי משפטה. היא מהווה תכלית כללית של כל דברי החקיקה (ראו פרשת אפרת), ובכך מסייעת לפירושה של החקיקה (ראו ברק, "עקרונות כלליים של המשפט בפרשנות המשפט", ספר ויסמן 1 (2002)). היא מהווה חלק מהמשפט המקובל הישראלי, ממנה ניתן לגזור זכויות וחובות.
28. הזכות לחיי המשפחה היא גם זכותו של ההורה הישראלי שילדיו הקטינים יגדלו עימו בישראל וזכותו של ילד ישראלי לגדול בישראל יחד עם הוריו. המשפט הישראלי מכיר בחשיבות השוואת המעמד האזרחי של הורה לזה של ילדו. כך, סעיף 4 לחוק האזרחות, קובע כי ילד של אזרח ישראלי יהיה אף הוא אזרח ישראלי, בין אם נולד בארץ (4א(1)) ובין אם נולד מחוצה לה (4א(2)). בדומה, תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974, קובעת כי "ילד שנולד בישראל, ולא חל עליו סעיף 4 לחוק השבות, תש"י-1950, יהיה מעמדו בישראל כמעמד הוריו". אף שתקנה זו לא חלה, על פי לשונה, על ילדי תושבים שלא נולדו בארץ נפסק כי התכלית לשמה נועדה תקנה 12 חלה גם על ילדיהם של תושבי קבע אשר נולדו מחוץ לישראל. כך למשל, נפסק כי:
"ככלל, שיטתנו המשפטית מכירה ומכבדת את הערך של שלמות התא המשפחתי ואת האינטרס של שמירה על שלום הילד, ולפיכך יש למנוע יצירת פער בין מעמדו של ילד קטין לבין מעמדו של הורהו המחזיק בו או הזכאי להחזיק בו" (השופטת ד' ביניש בבג"ץ 979/99 קרלו (קטין) ואח' נ' שר הפנים ([פורסם בנבו], פיסקה 2 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש)).