א. הפרט הינו ישראלי, בהתאם לסעיף II של נספח זה; או
ב. (1) הפרט אינו ישראלי החשוד שזה עתה ביצע עבירה
במקום בו רשויות ישראליות מפעילות את תפקודיהן הביטחוניים בהתאם לנספח I, והוא נעצר בקרבת המקום בו בוצעה העבירה. המעצר יעשה מתוך כוונה להעביר את החשוד, יחד עם כל ראיה, למשטרה הפלסטינית בהזדמנות המוקדמת ביותר.
(2) במקרה ופרט כזה חשוד בביצוע עבירה כנגד ישראל או כנגד ישראלים, ויש צורך בהליכים משפטיים נוספים ביחס לאותו פרט, ישראל רשאית להמשיך להחזיק אותו/אותה במשמורת, ושאלת הפורום המתאים להעמדה לדין של חשוד כזה תטופל, על בסיס של כל מקרה לגופו, בוועדה המשפטית".
274. כמסקנת ביניים, להקל על המשך הדיון, אומר את הדברים הבאים:
ערב כינון המועצה הפלסטינית, סמכויות המעצר היו כולן בידי ישראל או בידי מפקד האזור. הרש"פ הוקמה מכוח הסכם הביניים.
--- סוף עמוד 158 ---
אם בפי הרש"פ טענת הגנה נגד התובעים, שהגישו תביעת נזיקין בגין מעצרם על ידי הרש"פ, לפיה מעצרם היה כדין, על הרש"פ לשכנע את בית המשפט כי על פי הסכם הביניים או על פי חקיקה של הרש"פ – העומדת בתנאי הסמכות של הרש"פ לחוקק על פי הסכם הביניים – הרש"פ הייתה מוסמכת לעצור את אותו תובע פלוני.
זו טענת הגנתה של הרש"פ, כנגד תביעתו הנזיקית של כל אחד מן התובעים; שכן מבחינתו של כל תובע, די בכך שהוכיח – עובדתית – כי חרותו נשללה ממנו, כאשר נכלא בבית הכלא של הרש"פ (לעניין הנטל על הרש"פ, להוכחת סמכות הרש"פ לעצור, ראה לעיל, בפיסקה 269).
275. אם עברה הנתבעת משוכה זו, הוכיחה כי המעצר היה כדין, והוא בגדר "מעצר פלילי רגיל" (ולא "מעצר ביטחוני" שאיננו בסמכותה של הרש"פ, אלא בסמכותה הייחודית של מדינת ישראל), עדיין סבור ב"כ התובעים כי יש צורך לבדוק, האם קיימה הרש"פ את התנאים ה"פנימיים" של הדין החל ביהודה ושומרון, ככל שהדבר נוגע לסמכות של הרשות העוצרת ושל הרשות המאשרת הארכת מעצר (שופט מערכאה זו או אחרת), והאם התקיימו הליכים נאותים בכל הקשור והכרוך למעצר ולהארכתו, לרבות: דיון בפני העצור (התובע שבפניי); ייצוגו על ידי עורך דין; ניהול פרוטוקול מסודר של הדיון; כתיבת החלטה מנומקת; חתימת ההחלטה על ידי הגוף המוסמך בכל שלב; מתן זכות ערעור לערכאה גבוהה יותר, וכדומה.
אולם, אינני סבור כי בית משפט ישראלי צריך לקיים דיון בעניינים אלה. אם אין סמכות לבית המשפט בישראל, לדון במעצר "אזרחי" או "פלילי שאינו ביטחוני", סבור אני כי אם התובע יחליט להגיש את תביעתו בפני בתי המשפט המקומיים באזור יהודה ושומרון, הם ידונו בשאלות אלה, ואין זה מן הראוי שבית המשפט הישראלי יביע דעתו באותם עניינים, הנתונים לסמכות בתי המשפט המקומיים באזור יהודה ושומרון.