298. מלשון הסכם הביניים, ואף על פי דיניה הפנימיים של מדינת ישראל, עולה כוונת הצדדים להסכם הביניים, קרי: מדינת ישראל ואש"ף (שהרש"פ – הנתבעת – הוקמה מכוח ההסכם האמור), להותיר את סמכויות הביטחון בידי מדינת ישראל, בכל מקרה. באומרי, סמכויות הביטחון, הכוונה היא לכל אירוע, אשר יכול להביא לפגיעה בביטחונם של ישראלים הן ביהודה ושומרון והן בתחומי מדינת ישראל, ולא כל שכן פגיעה בביטחון מדינת ישראל (לרבות: ריגול, מסירת מידע על נושאים ביטחוניים וחשאיים של מדינת ישראל ורשויותיה, כולל: כוחות הביטחון שלה, הן הגלויים והן החסויים (שב"כ, אמ"ן, המוסד).
בכל מקרה, ראוי ליתן פרשנות מרחיבה לענייני ביטחון, לאור ההקפדה העולה מניסוחי הסכם הביניים, שבו נקבע, וחזר ונקבע, כי נושאים אלה יוותרו בידי ישראל, ולא יועברו לרש"פ.
299. גם לפי עקרונות הפרשנות התכליתית, מהות הסכם הביניים ותכליתו מחייבים פירוש זה, שכן לא יעלה על הדעת כי מדינת ישראל, עת חתמה על הסכם עם אש"ף,
--- סוף עמוד 172 ---
הותירה בידי האחרון את האחריות והסמכות בענייני ביטחון, ושללה סמכות זו מעצמה, כאשר לאורך כל השנים מאז 1967, ראתה ישראל את עצמה אחראית לביטחון באזור יהודה ושומרון. גם כאן יש לחזור ולהדגיש כי לאמור לעיל יש ליתן פרשנות מרחיבה, הכוללת גם ביטחון חוץ (אשר הוזכרו במפורש בסעיף XII(1) להסכם הביניים (ראה ניתוח הסעיף בפיסקה 303 להלן) .
300. אם נשתמש במבחנים "הישנים" בדבר "מבחן עובר האורח הטרדן" (officious bystander test""); ראה, לדוגמא, את מאמרה של פרופ' גבריאלה שלו, "חוזה נספח", משפטים, כרך א (תשכ"ט), עמ' 577, בעמ' 609; יש המכנים מבחן זה "הטרדן המתערב", והוא מופיע בפסיקה הישראלית בעשרות פסקי דין), והיינו שואלים את מנסחי ההסכם, האם התכוונתם להותיר את ענייני הביטחון בידי הרש"פ, ולשלול ממדינת ישראל את הסמכויות בעניין זה, היינו מקבלים תשובה ברורה וחד משמעית, בשלילה.
301. למעשה, אין צורך לפנות ולשאול את "עובר האורח הטרדן", שכן ניתן לעיין במאמר שכתב זינגר, שהיה היועץ המשפטי של משרד החוץ ואשר ניהל את המו"מ עם אש"ף בשם מדינת ישראל ושהביא לחתימה על הסכם הביניים, אשר כך כתב במאמרו הנ"ל, תחת הכותרת "ביטחון-חוץ וביטחון ישראלים ויישובים ישראליים", את הדברים הבאים (שם, בעמ' 622; ההדגשה הוספה):
"להבדיל מהסמכויות בנוגע לביטחון-פנים ולסדר הציבורי שהועברו למועצה הפלשתינאית באזורים מסוימים, הסכם-הביניים קובע, כי ישראל תמשיך לשאת באחריות להגנה מפני איומים חיצוניים בכל שטחי הגדה המערבית ורצועת-עזה ('ביטחון חוץ'). אחריות ישראלית זו מוגדרת ככוללת את ההגנה על הגבולות עם ירדן ומצרים וכן את ההגנה כנגד איומים חיצוניים מהים ומהאוויר. על-פי ההסכם, ישראל גם תמשיך לשאת באחרית לביטחון הכולל של ישראלים ויישובים ישראליים. נוסף על כך ההסכם קובע, כי ישראל 'תחזיק בכל הסמכויות כדי לנקוט צעדים הנחוצים לשם מילוי אחריות זו' (סעיף XII(1)). קביעה זאת גורפת ביותר. פירושה הוא, שכדי להגן על ביטחון-החוץ, על הביטחון הכולל של הישראלים ועל היישובים הישראליים תוכל ישראל לנקוט צעדים בכל מקום בגדה המערבית וברצועת-עזה (כולל במקומות שהסמכות