--- סוף עמוד 173 ---
הטריטוריאלית הועברה בהם לידי המועצה הפלשתינאית). יתר על כן: ישראל שומרת לעצמה לשם כך את כל הסמכויות הנחוצות, ללא שום הגבלה (כולל סמכויות שהועברו כבר לידי המועצה הפלשתינאית). נוסף על כך ההסכם איננו קובע באלו נסיבות תוכל ישראל לנקוט את הצעדים האמורים, והמסקנה היא כי ישראל לבדה תחליט על כך".
302. הסעיף המוזכר במאמר, הוא סעיף XII(1) להסכם הביניים, הפותח את הפרק "הסדרים בביטחון וסדר ציבורי", ואשר זה לשונו (כתבי אמנה, שם, בעמ' 13-14):
"על מנת להבטיח סדר ציבורי וביטחון פנים לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, המועצה תקים כוח משטרה חזק כפי שנקבע בסעיף XIV להלן. ישראל תמשיך לשאת באחריות להגנה מפני איומים מבחוץ, לרבות האחריות להגנת הגבולות עם מצרים וירדן ולהגנה מפני איומים חיצוניים, מהים ומהאוויר, וכן תישא באחריות לביטחון הכולל של ישראלים ויישובים ישראלים, לשם הבטחת ביטחון הפנים והסדר הציבורי שלהם, ותחזיק בכל הכוחות לנקוט צעדים נחוצים לשם מילוי אחריות זו".
303. עינינו הרואות, כי הצדדים להסכם הביניים, ישראל ואש"פ, ראו את המשפט הפלילי כמחולק לשני חלקים: ככל שמדובר בהבטחת הסדר הציבורי או ביטחון פנים לפלסטינים, קובע הרישא של הסעיף כי העניין יוסדר על ידי כוח משטרה שתקים המועצה; אולם, כאשר מדובר באיומים מבחוץ וכן בביטחון כולל של ישראלים ויישובים ישראלים והבטחת ביטחון הפנים והסדר הציבורי שלהם – הסמכות נותרת בידי ישראל, כאמור בסיפא של הסעיף.
304. אזכיר, בהקשר זה, פסק דין שניתן לפני למעלה משנתיים על ידי בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ד"ר יורם דנציגר (שלדבריו הסכים כב' השופט יצחק עמית, וכן הסכים, עם הערות משלימות, כב' השופט נעם סולברג), שבו העלה עותר טענה כי אין מקום להרוס את ביתו על פי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945, שכן למדינת ישראל אין סמכות לעשות כן, בשל היות הבית בשטח A (בפרשה הנ"ל, מדובר היה בביתה של משפחת המחבלים, רוצחי הנערים גיל-עד שאער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל, זיכרם לברכה, המצוי בתוככי העיר חברון, שבשטח A).
--- סוף עמוד 174 ---
305. לאחר שהביא את הסעיף האמור מהסכם הביניים (ראה: פיסקה 302 לעיל), ואף ציטט קטע מתוך מאמרו של זינגר (הקטע המלא הובא לעיל בפיסקה 301), אומר בית המשפט העליון את הדברים הבאים (בג"צ 5290/14 סעדי עאל עפו קואסמה נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, [פורסם בנבו] פיסקה 28; פסק הדין ניתן ביום טו באב התשע"ד (11.8.14)):