בתוך כך מקובל בכל השיטות שיש להבחין הבחנה חדה בין תקנת ציבור 'פנימית' לזו ה'בין-לאומית' כאשר במצב עובדתי נתון מעורבים רק גורמים מקומיים, תופעה משפטית או חברתית עשויה לנגוד את תקנת הציבור ה'פנימית' משום שהיא מאיימת על המוסר הנוהג. אולם כאשר מעורבים בסוגיה גורמים זרים, אותה תופעה עשויה לאיים פחות על החברה המקומית והיא לא תנגוד בהכרח את תקנת הציבור ה'בין-לאומית'. כמו כן מקובל להדגיש את היחסיות של תקנת הציבור. תופעה הנראית פסולה בהקשר אחד לא תיראה בהכרח פסולה גם בהקשר אחר. באותה המידה, היה ברור עד לתקופה האחרונה שהחריג של תקנת הציבור מאפשר לבית המשפט לשקול שיקולים מהותיים רק לאחר שהוא הופנה לדין זר, ולפסול את תחולתו של הדין הזר על יסוד תוכנו המאוס והתוצאות הצפויות מהחלתו. החריג לא נועד, לפי תפיסה זו, לאפשר לבית המשפט לשקול שיקולים קונקרטיים לפני ההיזקקות לכלל ברירת דין או במקומה, כדי להחיל את דין הפורום או דין זר אחר בשל תוכנם הרצוי, בניגוד למצוות כלל ברירת הדין.
עם כל זאת בכל מקרה שבו הוא מופעל, החריג של תקנת הציבור מצמצם באופן טבעי את תחולתו של דין זר. אפשר למצוא דוגמאות ספורות בלבד
--- סוף עמוד 192 ---
לשימוש בתקנת הציבור במשפט האנגלי, אך מקובל לחשוב שהשימוש בה רחב יותר במשפט הקונטיננטלי".
אם כך הוא לגבי החלת דין זר של ארץ אחרת, קל וחומר שיש לעשות שימוש בתקנת הציבור כאשר מדינת ישראל מגינה על אינטרס חיוני שלה בתחום הביטחון, והשאלה היא כיצד ליישם שיטת משפט של "ישות" קרובה, דהיינו: הרש"פ, הקשורה עם מדינת ישראל בהסכם הביניים, שבו במפורש הוענקה לישראל הסמכות הבלעדית בתחום הביטחוני, ועל כן, יישום דיני הרש"פ כאשר אלה מסיגים את גבולם של החובות המוטלות על הרש"פ על פי הסכם הביניים, מצדיק גם מצדיק שלא ליישם דינים אלה על פי עקרון תקנת הציבור.
343. פרופ' פסברג, בדונה באופן ממוקד בברירת הדין במשפט הישראלי (פסברג, בין-לאומי פרטי, כרך א, פרק 7 בכרך א, החל מעמ' 439), מתייחסת לתקנת הציבור במסגרת "כללים בעלי תחולה מידית, פרוצדורה ותקנת הציבור" (שם, עמ' 451 ואילך; לעניין הפרוצדורה, אייחד דיבור בנפרד, בפרק יד.2 להלן, החל מפיסקה 518 ואילך). וכך היא כותבת (פסברג, בינלאומי פרטי, כרך א, עמ' 457): "סייג זה פועל כאמור באופן שלילי למנוע את החלתו בישראל של דין זר, שאליו מפנה כלל ברירת דין, בשל תוכנו הפסול" (וראה בהערה 62, שם, שבה מפנה המחברת לסעיף 143 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, הקובע כי "על אף האמור בחוק זה, כשחל דין חוץ, אין נזקקים לו במידה שהוא מפלה מטעמי גזע, דת, מין או לאום או סותר תקנת הציבור בישראל").