בהמשך כותבת המחברת (שם, בעמ' 457): "סייג זה לא נועד לממש מדיניות ישראלית על ידי הרחבת תחולתה, אלא להגן על ערכי יסוד ישראליים מפני פגיעה מהפעלתו של דין זר מאוס".
המבחנים להחלת תקנת הציבור פורטו במאמרו של פרופ' עמוס שפירא, "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ", עיוני משפט, כרך ד (תשל"ה-תשל"ו), עמ' 509, בעמ' 528 ואילך, והוגדרו באופן הבא, פגיעה "בערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות", ויושמו בכל תחומי המשפט הבינלאומי הפרטי (ראה המקורות אצל פסברג, בינלאומי פרטי, כרך א, עמ' 458, הערה 67).
--- סוף עמוד 193 ---
344. אחת ממטרותיה של מדינת ישראל היא להגן על אזרחיה ותושביה, ובכלל זאת, למנוע פיגועי טרור. כידוע, לפי חלק גדול מהתאורטיקנים של מדעי המדינה, מטרתה המרכזית – ויש שיאמרו מטרתה הראשונית – של הקמת מדינה היא, הגנת הנמצאים במדינה כנגד פגיעה בחייהם או בגופם. פגיעה כזו עלולה להגירם על ידי גורם חיצוני, כגון: אויב או צבא זר, או גורם פנימי כמו פושעים. פעילות טרור היא בעלת מאפיינים דומים לשני הגורמים הללו, ולבטח, הגנה על תושבי הארץ מפני טרור היא בתוך הליבה של תפקידה המרכזי של המדינה.
בהקשר זה, ראוי להזכיר את הדברים שאמר כב' השופט – לימים הנשיא – ד"ר יואל זוסמן, בע"ב 1/65 יעקב ירדור נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 365, בעמ' 390 מול האותיות ו- ז, בו טבע את המונח: "דמוקרטיה מתגוננת", בהצביעו על כך שיש כלים משפטיים להגנה על קיום המדינה, גם אם אינם מפורטים בחוק ספציפי (על פסק דין זה נכתב רבות; אסתפק להפניה למאמרו של פרופ' ברק מדינה, "ארבעים שנה להלכת ירדור: שלטון החוק, משפט הטבע וגבולות השיח הלגיטימי במדינה יהודית ודמוקרטית", מחקרי משפט כרך כב (תשס"ה – תשס"ו, עמ' 327-382).
במקרה שבפנינו, הדברים כתובים במפורש בהסכם הביניים, ואין כל סיבה שלא לכבד את הכתוב בו.
אין כאן מקום להאריך בעניין זה, וראה את ספרו המקיף של פרופ' עמנואל גרוס, מאבקה של דמוקרטיה בטרור – היבטים משפטיים ומוסריים (תשס"ד); וספרו של פרופ' הופנונג, המוזכר בפיסקה 313 לעיל.
מניעת פעולות טרור הינה משימה המוטלת גם על הרשות הפלסטינית, שהרי בהסכם הביניים התחייבה הרשות הפלסטינית עצמה, לעשות כל שביכולתה כדי למנוע פעילות טרור.
לא ייתכן כי מעשים של שיתוף פעולה עם מדיניותה ופעולותיה של ישראל בשטחי יהודה ושומרון, ייחשבו כראויים לגינוי, כטענת הרש"פ.