351. כוונתי ל"הגנת הצורך", אשר קיימת וחלה גם לפי הדין הירדני החל ביהודה ושומרון, כפי שאסביר עתה.
352. סעיף 89 לחוק הפלילי הירדני, מס' 16, משנת 1960, קובע כדלקמן:
"אין מענישים מבצע על מעשה שהיה צורך לבצעו כדי להרחיק באופן מיידי, מעליו או מעל אחרים, מרכושו או מרכוש אחרים, סכנה חמורה שאפפה אותם ושלא היה הוא שגרם לה בזדון, בתנאי שהמעשה יהא פרופורציונלי לסכנה".
353. ניתן להביא מקבילות לקונספציה משפטית זו גם מן המשפט הישראלי. כידוע, אמצעי הגנה תכוף עשוי להינקט בו זמנית או כעבור פרק זמן קצר ביותר, כמו גם כעבור פרק זמן ארוך ביותר, לפי נסיבות העניין, בהתייחס לסכנה המוחשית הספציפית לאינטרס הלגיטימי המוגן הספציפי (ראה גם בעניין זה את דברי גבריאל הלוי, תורת דיני העונשין, כרך ג, עמ' 488-489). כך, פעולות הנעשות לשם מניעת פיגוע טרור, בעתיד הקרוב או הרחוק, עשויות להיכנס אף הן בגדר הגנת הצורך, משום שייתכן והדרך היחידה למנוע את התגבשותו של מעשה הטרור היא נקיטה של פעולה, ואפילו אלימה, בסמוך למועד התגבשות הסכנה לפעילות טרור או כל פעילות המסכנת חיים.
--- סוף עמוד 196 ---
354. אלא מה?
כנראה, שהרשות הפלסטינית לא רואה כ"צורך" את ההגנה על חייהם של ישראלים. מעבר לבעייתיות המוסרית, מבחינה חוקית, תפיסה זו סותרת את חובותיה של הרש"פ, על פי הסכם הביניים, שמטיל חובה על הרש"פ למנוע פיגועים.
355. על כן, העמדה לדין של אדם שהייתה לו הגנת צורך, משום שסייע לסיכול פיגועים, שהם ללא כל ספק "סכנה חמורה" – היא מנוגדת להתחייבויותיה של הרשות על פי הסכם הביניים.
גם התנכלות לאדם אשר סייע למדינת ישראל – ומבחינה תאורטית גם לרשות הפלסטינית – להגן על ביטחון תושביה, אף היא נחשבת לכשעצמה מעשה הפוגע בביטחון האזור. ההתנכלות והתעמרות בתובעים שבפניי, הינה עבירה שבסמכותה של ישראל (ראה פיסקאות 332-335 לעיל).
356. בכך ניתנת תשובה לטענת הנתבעת, כי אין כל פגם מוסרי בכך שהיא פועלת לעצור את מי שנחשד בשיתוף פעולה, וכי פעולות אלו הינן שוות לפעולותיה של מדינת ישראל אשר פועלת לעצור את מי שנחשד בריגול או פגיעה בריבונות המדינה – לפי חוקיה הפנימיים של המדינה.
357. מסקנתי היא, כי טענה זו אין לה על מה שתסמוך, לא מבחינה משפטית ואף לא מבחינה מוסרית (ובאומרי "מוסרית" הכוונה היא גם לגנאי של שיתוף פעולה הנעשה במטרה לסכל פעילות טרור מצד מי מהצדדים).