'המערער קופח בהגנתו קיפוח בולט וזועק עת לא יכול היה לנהל את הגנתו על ידי הבאת עדים הן מעצם מהותו של הליך המרצת פתיחה שבה הוגשה התובענה והן נוכח העובדה שרובם של עדי המערער נמצאים בארה"ב, כך גם הראיות החיוניות לעשיית צדק.'
מי הם אותם עדים, מה הן אותן ראיות חיוניות – סתם שמעון ולא פירש. ומשסתם – ייסתם הגולל על טענתו".
[פרשת עבאדה מהווה תקדים מחייב וזכתה לאזכורים וציטוטים במשך למעלה מעשרים השנים שחלפו מאז נתינתה, כדלקמן: בבית המשפט העליון – עשרים ותשעה פסקי דין; בבית המשפט המחוזי – שמונים וארבעה פסקי דין; בבית משפט השלום – חמישים ושמונה פסקי דין; בבית המשפט לענייני משפחה – חמישים וארבעה פסקי דין ובבתי הדין לעבודה – שלושים פסקי דין, בסך הכל כמאתים שישים ושמונה פסקי דין].
י.3 יישום הדוקטרינה על התיקים שבפניי
387. דברים אלה, כאילו נכתבו לפרשה שבפניי: עו"ד ארנון, ב"כ הנתבעת, לא הצביע על עד כלשהו או על ראיה כלשהיא, שלא יכול היה להביא, עקב קיום הדיון בפניי, דהיינו: בפני בית המשפט המחוזי בירושלים, במקום בפני בתי המשפט של הרש"פ, אם הייתה מתקבלת בקשת הנתבעת להעביר את הדיון לבתי המשפט המקומיים הפועלים ביהודה ושומרון, שכן, כפי שאומר השופט חשין בפרשת עבאדה, כאשר השאלה מתעורר לא כטענת סף, אלא לאחר הראיות, על הטוען טענה זו, בשלב זה, "חייב לדבר בלשון עבר, לאמור: כי קיום ההליך בישראל גרם לו עוול, כי ההליך בישראל מנע אותו מהביא עדים, כי הגנתו נפגמה ונפגעה, ועוד כיוצא באלו טענות הצופות פני העבר" (שם, בעמ' 84, בין האותיות א-ב; ההדגשות במקור).
--- סוף עמוד 221 ---
על פי מבחן זה, מסקנת השופט חשין באותה פרשה, ישימה לענייננו, ובלשונו: "והנה, לבד מטענות סתמיות המופרחות לחלל בית המשפט, לא שמענו מפי שמעון כל טענה של ממש על דבר העוול שנגרם לו, כביכול; ומשלא שמענו, נשמיע באוזני שמעון כי דין טענתו להידחות" (שם, שם, מול האות ב).
388. יתירה מכך, הדיון עד כה התנהל על בסיס ההנחה, כי בפני בית המשפט ניצבות שתי חלופות, שוות ערך, פחות או יותר, דהיינו: בית המשפט המחוזי בירושלים, הישראלי, מול החלופה לגביה טוענת הרש"פ, מבלי שהסבירה באיזה בית משפט מדובר.
389. יש להניח, כי הכוונה לבתי המשפט האזרחיים "המקומיים" הפועלים ביהודה ושומרון, מכוח הדין המקומי החל באזור יהודה ושומרון (ולא לבתי המשפט הצבאיים, הפועלים מכוח צווי מפקד האזור).