--- סוף עמוד 232 ---
באותה פרשה קבעתי, כי ניתן לראות בהסכם הביניים כמקור נורמטיבי לחיוביה של הרשות גם ביחס לצדדים שלישיים, שנזקם היה נזק גוף ישיר מביצוע פיגועי חבלה. זאת, על אף שלא נדרשתי להכרעה ישירה בדבר חובות הזהירות הקיימות לרשות הפלסטינית מכוח הסכם הביניים, מפני שחובותיה של הרשות מכוח דיני הנזיקין עמדו בפני עצמם. כך גם בהחלטתי מיום 16.10.12 בת.א. 4071/02 פלוני נ' הרשות הפלסטינית [פורסם בנבו] (פיסקאות 357-370).
415. אני סבור כי הרציונל שניצב מאחורי החלטותיי אלו, נכון גם כיום: ההסכמים הללו הינם מקור נורמטיבי לחיוביה של הרשות כלפי צדדים שלישיים (וביניהם התובעים שבפניי), שנזקם הוא נזק גוף, הנובע ממעשיה של הרשות עצמה, אם כי חובותיה של הרשות, מכוח דיני הנזיקין, עומדות בפני עצמן.
416. בהקשר זה, אזכיר שוב את הסכם הביניים, אשר בעקבותיו חוקק חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות שונות (תיקוני חקיקה), התשנ"ו-1996, וחוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשס"ז-2007. חלק מתיקוני החקיקה הוכנסו ישירות לחוק הארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) תשכ"ז-1967. כמו כן פורסם מנשר מס' 7 בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה ושומרון; לנושאים אלה נדרשתי בהרחבה לעיל בפרק ט.3, בפיסקאות 230-238).
417. בחקיקת חוקים אלו, אימצה מדינת ישראל את ההסכם על כלל נספחיו, אשר הם מהווים פרשנות מעשית של סעיפי ההסכם הביניים, אל תוך החקיקה הפנימית שלה.
בכך יש מענה לטענת הרשות, כאילו נספחיו של הסכם הביניים לא אומצו בחקיקה הפנימית הישראלית, וממילא היא זכאית לעצור ישראלים, מפני שהאיסור על מעצר ישראלים מופיע בנספח המשפטי להסכם, ולא בהסכם גופא. טענות אלה אינן נכונות כפי שהוזכר כבר לעיל בפרק ט.6 לעיל
418. יודגש כי התובעים בענייננו, מצביעים על פעולות שעשתה הרשות שלא כדין, ופעולות אלו עומדות למבחן, וזאת בשונה מבחינת השאלה הכללית בדבר מדיניות ממשלתית מסוימת (השווה לעניין זה, פסק דיני בת.א. 3372/01 תכשיטי כפריס בע"מ נ'
--- סוף עמוד 233 ---
המועצה הפלסטינאית (הרשות הפלסטינית), [פורסם בנבו] פסק דין מיום יח אב תשע"ה 3.8.15).
419. סיכום האמור בפרק זה הוא כי הנתבעת העלתה טענת הגנה, כי המעצר היה כדין, הגם שהיא אינה רשאית להתבסס על דיני מעצר, שלטענתה, היא חוקקה, ואיפשרו מעצר של ישראלים או מעצר מטעמי ביטחון; שכן, אחת החובות הבסיסיות של הרשות הינה שלא לסתור בחקיקה פנימית את הסכם הביניים ואת התחייבויותיה מכוחו. חקיקה כגון זו, אשר תחוקק (או שנחקקה ומבחינה משפטית ניתן לסווג אותה אך כהתיימרות לחקיקה) על ידי הרשות הפלסטינאית, אין לה תוקף והיא אינה חלה גם בתחומיה של הרשות.