ש. אזרח ישראלי נעצר בתחום הרש"פ בניגוד להסכמי אוסלו, אם יפנה לביה"מ וידרוש את שחרורו על סמך הסכם אוסלו, האם על ביה"מ להורות על שחרורו בהתאם להסכמי אוסלו?
ת. אני אענה, אך אין לזה קשר לתביעה שלנו. התשובה היא כן. אנחנו מחויבים לקיים את הסכמי אוסלו. אנחנו מסגירים את הישראלים למת"ק".
439. במאמר מוסגר אציין (שכן עניין זה אינו חלק מליבת ההחלטה), כי חוק היסוד האמור סותר את הסכם הביניים, לכל אורכו, החל בהתייחסותו לכל פלסטין ולא לתחומי הרש"פ (סעיפים 1-2); בעוד שביחס לירושלים נקבע בהסכם הביניים כי מעמדה ייקבע במסגרת המשא ומתן על מעמד הקבע (סעיף XVII, סעיף 1), הרי סעיף 3 לחוק היסוד הפלסטיני הנ"ל קובע כי ירושלים היא בירת פלסטין, כאשר אין מחלוקת שתחומי הרש"פ אינם כוללים את ירושלים, והיא איננה חלק מאזורי A, B, ו-C, כפי שפורטו בהסכמי הביניים (לגבי אזורים אלה, ראה האמור בפיסקאות 242-244 לעיל).
אומנם עניין זה לא עלה באופן קונקרטי לפניי, אך הקביעה המשפטית שהוסברה לעיל, לפיה בית משפט מחוזי בירושלים – רשאי במסגרת תקיפה עקיפה – להחליט כי מסמך המתיימר להיות דבר חקיקה של הרש"פ, הסותר את הסכם הביניים, אינו תקף; קביעה זו תחול גם על היומרה להחיל את חוק היסוד הפלסטינאי האמור, על ירושלים.
ככל שמדובר בסמכויות המעצר, שהוזכרו לעיל, ראוי להזכיר את סעיף 12 לחוק היסוד, שאומר (בתרגום חופשי שלי מאנגלית; המקור נכתב, כך מסתבר, בערבית, ולא ברור לי האם התרגום באנגלית שקיבלתי הוא רשמי, ומי המתרגם):
"לכל עציר או מעוכב תימסר הסיבה למעצרו או לעיכובו. העציר או המעוכב יקבל מידע, בשפה שהוא מבין על מהות האשמות נגדו. לעצירים או למעוכבים תהיה הזכות להתקשר לעורך דין ולהישפט בפני בית משפט ללא דיחוי".
ובסעיף 13 לחוק היסוד נכתב (שוב, בתרגום חופשי שלי):
--- סוף עמוד 241 ---
"(1) אף אדם לא יהיה נתון ללחץ או לעינויים. כל מי שחירותו נשללה, יקבל טיפול הולם.
(2) כל ההודעות או ההודאות שהושגו בניגוד לאמור בסעיף 1, ייחשבו לבטלים מעיקרם".
440. על כל פנים, גם לפי דברי עוזר התובע הכללי של הרשות הפלסטינית הנ"ל, לא ניתן עוד לחלוק על הקביעה כי כוחה החקיקתי של הרשות ניתן לה מתוקף הסכם הביניים. מטעם זה סמכויות החקיקה שלה מוגבלות על ידי אותם ההסכמים.
441. אמשיך, אפוא, בבחינת הדין החל על הרשות, ללא ההנחה המקדימה כי הרשות מהווה ריבון, בשל סמכויות החקיקה החלקיות אשר הועברו לה.