465. לאחר הסכם הביניים, הרובד החמישי הוא "דואלי": סמכות החקיקה המרכזית נותרה בידי מפקד האזור; סמכות חקיקה בנושאים מוגדרים, הועברה לרש"פ.
משמעות הדברים היא כי מערכת המשפט החולשת על אזור יהודה ושומרון היא המערכת המשפטית שהייתה קיימת טרם כניסתו של צה"ל לאזור (הרבדים הראשון, השני והשלישי), כשהיא כפופה לתחיקת הביטחון (הרובד הרביעי), ואילו כוחה החקיקתי של הרשות הפלסטינאית הינו מוגבל (חלק מן הרובד החמישי).
היות והרשות הפלסטינית יונקת את כוחה החקיקתי מהסכם הביניים, אשר "הפריט" סמכויות מסוימות ומתוחמות, מידיו של מפקד האזור, הרי שכל דבר חקיקה העומד בסתירה להסכם זה, הינו בטל ומבוטל.
466. על כן, בבואנו לשפוט ביחס לאירוע עליו חלה מערכת המשפט של אזור יהודה ושומרון (המכילה כזכור, את שלוש הרבדים הראשונים של המשפט העותומאני
--- סוף עמוד 248 ---
המנדטורי והירדני, כשעליו מורכבת תחיקת הביטחון וחקיקה פנימית פלסטינית, ככל שזו תואמת את המערכת החקיקתית הקיימת ואת הסכם הביניים), עלינו לבחון שתי מערכות משפטיות, כפי שיוסבר עתה.
467. המערכת הראשונה היא המערכת הפלילית החלה באזור. מערכת זו תענה על השאלה, האם היה במעשיהם של התובעים כדי לעבור על חוק מחייב, אשר הקנה לרשות את סמכות המעצר כלפיהם, כחלק מן הסמכות לשפוט אותם.
שאלה זו כבר נידונה בהרחבה למעלה (פרק ט במיוחד תת-פרק ט.6), וקבעתי כי ככל שעילות המעצר (הלקוחות מן הדין המהותי) המיוחסות לתובעים על ידי הרשות היו עילות מעצר הסותרות את תחיקת הביטחון או את התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית בהסכם הביניים (כגון: מעצר עקב ענייני ביטחון, שאינם בסמכותה של הרש"פ), הרי שעילות מעצר אלו, הינן מעבר לסמכות (Ultra Vires), ולכן, אינן תקפות. בנקודה זו ייבחן הדין המהותי, ולא הדין הפרוצדוראלי, משום שאין הצדקה למעצר הנעשה כראוי, בהעדר עילת מעצר לגיטימית.
468. אשר למערכת הדין הפלילי, המכילה את הדין המקומי, דהיינו: החוק הפלילי הירדני, כשהוא נקרא ביחד עם תחיקת הביטחון – לאור מערכת זו, יהיה עלינו לבחון את השאלה האם נהגה הרשות כדין, מבחינת דיניה הפנימיים, שעה שבחרה לעצור ולשפוט תובע ספציפי, בגין עבירה של שיתוף פעולה עם ישראל.
השאלה המתבקשת היא לגבי כל תובע ותובע, האם קיימת כלפיו עילת מעצר תקפה בהתאם לחוק התקף בתחומי הרשות. אם אין מדובר במעצר עקב עבירה פלילית, ללא סממני ביטחון, מוסמכת הרש"פ לעצור ולשפוט את אותו אדם. אכן, כך קבעתי בפרשת טינה, שבו נדחתה התביעה של התובע כלפי הרש"פ.