המבקשים חולקים על נימוקיו של בית המשפט המחוזי. לשיטתם, יש להחיל על התביעות התלויות ועומדות כנגדם את הדין החל בשטחי הרשות הפלסטינית. לדעתם, ברירה זו של הדין מתחייבת לפי הכלל בנזיקין המפנה לדין מקום ביצוע העוולה. המבקשים גורסים כי לעניין זה אין נפקא מינה היכן בוצעו פעולות הטרור עצמן, אלא היכן נעשו המעשים המיוחסים למבקשים, לאמור: הסתה לטרור, עידודו ותמיכה בו, אי-מניעה של גניבות רכב, אי-אכיפת הליכי הוצאה לפועל ועוד. מעשים אלה כולם, כך מטעימים המבקשים, הם עניין של קביעת מדיניות והוצאתה לפועל, והם בוצעו בשטחי הרשות הפלסטינית. זאת ועוד, המבקשים מציינים כי אף לגבי פעולות הטרור עצמן, חלק ניכר מהן בוצעו בשטחים שאינם בשליטתה של מדינת ישראל או למצער אינם בשליטתה המוחלטת. המבקשים סבורים עוד כי הדין החל בשטחי הרשות הפלסטינית הוא בעל מירב הזיקות והקשר המשמעותי ביותר לעניין נשוא התביעות.
--- סוף עמוד 255 ---
לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא הערעור שבפנינו, ניתן פסק-הדין בפרשת ינון. פסק-הדין ניתח בהרחבה את סוגיית כללי ברירת הדין בנזיקין. נפסק, כי יש לאמץ את כלל ברירה הדין המפנה לדין מקום ביצוע העוולה, וכי לבית המשפט נתון שיקול דעת לסטות במקרים נדירים מכלל זה, מקום בו הצדק מחייב סטייה כזו. מטבע הדברים, בית המשפט המחוזי בהכרעתו לא יכול היה להביא בחשבון את ההלכה שהותוותה בפרשת ינון. עמדתו הכתובה של היועץ המשפטי ניתנה לפני פסק-הדין בעניין ינון, וממילא אין בה התייחסות להלכה שנפסקה שם (היועץ המשפטי לממשלה הפנה לפסק-הדין בהודעה מטעמו שהוגשה בתאריך 12.9.2004). גם בכתבי הטענות של המשיבים האחרים אין ניתוח של שאלת ברירת הדין לאור הלכת ינון. המערערים, לעומת זאת, הגישו את טיעוניהם המשלימים לאחר פסק-הדין בעניין ינון והם מבקשים לתמוך את עמדתם בהלכה שיצאה מבית משפט זה.
על פני הדברים, גם לאחר פסק-הדין בעניין ינון, ישנם נימוקים חזקים התומכים בתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, לאמור, החלת הדין הישראלי. אשר למקום ביצוע העוולה, לא בהכרח קיימת אחידות בין כל התביעות, ולא בהכרח ניתן להשיב לשאלה זו באופן חד במקרה הנדון. זאת, לאור העובדה שפעולות הטרור הנדונות בתביעות השונות בוצעו באזורים שונים – חלקן בישראל, חלקן מחוץ לישראל – ושהמעשים המיוחסים למבקשים בתביעות הללו הם מסוגים שונים שאין בהכרח זהות ביניהם בכל הנוגע למקום הביצוע. בנסיבות אלה, התשובה לשאלת ברירת-הדין, ככל שהיא מותנית במקום ביצוע העוולה, אינה מובנת מאליה. בה-בעת, אף במקרים שבהם מקום ביצוע העוולה אינו ישראל, יש לבחון אם הנסיבות המיוחדות שבהן עסקינן אינן מחייבות החלה של החריג לכלל. כך, למשל, לא ניתן להתעלם בהקשר זה מן העובדה שבתביעות השונות מועלות בין היתר טענות בדבר עידוד ותמיכה של הרשות הפלסטינית במעשי איבה שכוונו כלפי אזרחים ותושבים ישראליים. נראה כי קיים קושי מובנה בבירור התביעות הללו לפי הדין הזר החל ברשות הפלסטינית (דין שכלל לא הוכח עד כה). ניתן לסבור כי הדין הישראלי הוא הדין בעל העניין האמיתי בהסדרת הנושא, וכי קיים קושי להכפיף בכגון דא את עילת התביעה לדין הזר (יצוין כי ישנם מקרים שבהם מדינות קבעו במפורש חקיקה פנימית המתייחסת לתביעות כנגד מדינות תומכות טרור, וברור שכלל ברירת דין אשר יפנה