--- סוף עמוד 256 ---
למקום ביצוע העוולה עלול לסכל את מטרתם של דברי חקיקה כאלה. ראו למשל Flatow v. The Islamic Republic of Iran, 999 F. Supp. 1 (1998)).
בנסיבות המתוארות אין בכוונתנו לקבוע, בשלב זה, מהו הדין שיחול על כל התביעות. לאור הצורך בבחינה פרטנית של התביעות השונות – כל תביעה לפי מאפייניה – בהתחשב בהלכה החדשה שנפסקה בעניין ינון, שנפקויותיה לענייננו לא לובנו די הצורך בטענות הצדדים לפנינו, אנו סבורים כי מן הראוי להותיר את שאלת ברירת הדין לבחינה פרטנית של הערכאות המבררות.
התוצאה היא שהערעור נדחה, בכפוף להערות הכלולות בפסק-דיננו זה. בנסיבות העניין לא ראינו לעשות צו להוצאות בהליך זה".
יג.3 פרשת ינון
479. מכאן, שנקודת המוצא היא ההלכה הכללית שנקבעה בפרשת ינון, וממנה ולאחריה יש לבדוק האם יש מקום לחריגים או לכללי משנה אחרים, בנסיבות תיקים אלה שבפניי, המצדיקים סטייה מהכלל המרכזי שנקבע בפרשת ינון.
480. הזכרתי את פסק הדין בפרשת ינון בהחלטת החבות בת.א. 4071/02, [פורסם בנבו] ואביא עתה את מה שכתבתי שם (פיסקאות 464-466):
"בפסק הדין בפרשת ינון, נפרשת יריעה רחבה של משפט משווה, הן מארצות המשפט המקובל (אנגליה, קנדה ואוסטרליה – פיסקאות 10-13, עמ' 359-363; ודיון נרחב במשפט האמריקאי – פיסקאות 17-19, עמ' 365-369), והן משפטן של מדינות היבשת (כאשר ההדגמה היא מן המשפט הצרפתי – פיסקאות 14-16, עמ' 364-365). לאחר מכן, מתוארת הגישה של הפסיקה הישראלית, שתחילתה באימוץ המבחנים האנגליים, שנקבעו בפרשת פיליפס נ' אייר (פסק הדין מתואר ומנותח בפיסקה 10, עמ' 359), בפסיקה של בית המשפט העליון, החל מע"א 186/51 ארנולד גולדקורן נ' סילביה ויסוצקי, פ"ד ח 262, בעמ' 266 ואילך (1954), מפי כב' השופט כתוארו אז, ד"ר משה זילברג, שלדבריו הסכימו כב' השופטים – שלימים
--- סוף עמוד 257 ---
כל אחד מהם היה לנשיא בית המשפט העליון – ד"ר שמעון אגרנט וד"ר יואל זוסמן) [לניתוח הפסיקה הישראלית עד אמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, ראה גם את אשר כתב ד"ר מישאל חשין, תורת הנזיקין הכללית, שם, בעמ' 517 ואילך; לניתוח פסיקה של שנות ה-80 וה-90 ראה את מאמרה של פרופ' סיליה וסרשטיין-פסברג, 'ברירת דין וקביעת הנזק בתביעות נזיקין', משפטים, כרך כו (תשנ"ו), עמ' 325-457. המאמר מוזכר בפרשת ינון, בעמ' 371, מול האות א]. לאחר התייחסות לפסיקה אשר בה, כלשונו של השופט ריבלין, 'הושמעו אימרות אגב בסוגיית ברירת הדינים. לפחות בחלקן הייתה בהן בפועל משום סטייה מההלכות הקיימות' (פרשת ינון, שם, בפיסקה 21, עמ' 370, מול האות ה; הפסיקה הישראלית, מובאת שם, עד פיסקה 24, בעמ' 372).