השופט ריבלין מציע, כי הכלל הבסיסי יהיה פנייה לדין מקום ביצוע העוולה, תוך השארת שיקול דעת לבית המשפט לסטות מכלל זה, במקרים נדירים, אם שיקולי הצדק דורשים זאת (פרשת ינון, פיסקה 27, עמ' 372, מול האות ז).
להבנתי, הטעם לאימוץ גישה זו אינו רק הליכה בעקבות משפט השוואתי ופסיקה קודמת, אלא הנקודה שאותה מציג השופט ריבלין, מיד לאחר קביעת הכלל האמור, היא זו (פרשת ינון, שם, פיסקה 28, עמ' 373, בין האותיות א-ה):
'הפנייה אל דינו של מקום ביצוע העוולה נשענת על עקרון הטריטוריאליות הממלא תפקיד מרכזי במשפט הבינלאומי הפרטי (וגם הפומבי). התפיסה המקובלת בדבר ריבונות טריטוריאלית גוררת עמה את התפיסה שלפיה הדין החל במקום שבו בוצע המעשה הוא שצריך להכתיב את תוצאותיו של אותו המעשה ... הפנייה לדינו של מקום ביצוע העוולה מוצדקת גם משום שהיא מציעה מענה לעניינן (ולחובתן) של המדינות בהסדרת הסדר הציבורי בשטחן, בהתאם לעקרון הריבונות הטריטוריאלית. דיני הנזיקין מעצבים כללי התנהגות שהם במידה רבה כללים המסייעים למדינה להבטיח סדר ציבורי ... ידענו כי דיני הנזיקין
--- סוף עמוד 258 ---
נועדו להשיג מטרות ציבוריות חשובות של הרתעה, פיזור נזק, עידוד רכישת ביטוח ועוד.
יתרה מכך, המקום שבו בוצעה העוולה מהווה בדרך-כלל את הקשר האובייקטיבי היחיד של העוולה למדינה כלשהי. העוולה הנזיקית אינה קשורה בסטטוס של האדם או בכשרותו, והקשר שלה אליו נובע ממעשיו של אותו אדם בלבד...
ככל שיש לצדדים ציפיות, הכלל גם עולה בקנה אחד עמן ... האדם הסביר מעריך כי התנהגותו נמדדת לפי הדין החל במקום שבו הוא נמצא. ככלל, לא יהיה הוא סבור כי ביוצאו את מדינתו מלווה אותו דינו שלו. באותה המידה אין הוא סבור כי בעודו פועל במדינתו יוכפף הוא לדין זר אך בשל העובדה שפגע בתושב מדינה זרה או נפגע על-ידיו'".
481. בפרשת ינון, לאחר שכב' השופט אליעזר ריבלין קובע כי הכלל שיש ליישם בדרך המלך וברוב המקרים, הוא "דין מקום ביצוע העוולה" (ראה הציטוט בפיסקה הקודמת), כאשר החריגים לכלל מפורטים בפרשת ינון, החל מעמ' 374.
482. התייחסות מיוחדת, שהצדיקה את החריג, הייתה פרשת ינון עצמה, שבה הנתונים העובדתיים היו אלה: אישה פלסטינאית (תושבת העיר קלקיליה שביהודה ושומרון) ניזוקה בתאונת עבודה, בעת שעבדה במפעל של המערערת, שהיא חברה הרשומה בישראל, כאשר המפעל מצוי ביישוב ישראלי ביהודה ושומרון (אלפי מנשה). השופט ריבלין מסביר, כי במקרה זה, מוצדק להפעיל את החריג ולא את הכלל, דהיינו: לא להפעיל את הדין הירדני אלא את הדין הישראלי, "שהוא הדין בעל העניין האמיתי בהסדרת דפוסי עבודה ודפוסי התנהגות בכלל בשטחם של אותם היישובים בשטחים. זיקתה של מדינת ישראל לאירוע אינה מתמצאת... בהיותה מדינת תושבותו של המזיק... הדין הישראלי הוא החל בפועל ב'מובלעת אשר בשטחה בוצעה העוולה'... הקשר המיוחד שבין מדינת ישראל לשטחים המוחזקים, בכלל, ליישובים הישראלים שהוקמו באותם שטחים, בפרט, מביא אותנו למסקנה כי על תאונת עבודה שארע במפעל ישראלי הנמצא בשטח יישוב יהודי בשטחים המוחזקים בשל רשלנותו של מזיק ישראלי, יוחל דין מדינת ישראל" (פרשת ינון, שם, בפיסקה 37, בעמ' 380).