--- סוף עמוד 259 ---
483. פרשת ינון והכללים המשפטיים שנקבעו בה, הינם הלכה מחייבת במשפט הישראלי. פסק הדין הוזכר בלמעלה ממאה שלושים ואחד פסקי דין: בבית המשפט העליון – 23; בבית המשפט המחוזי – 33; בבית משפט השלום – 39; ואף בבית הדין לעבודה, בשני מקרים.
מבין המקרים שבהם הוזכרה פרשת ינון. ראיתי לנכון להזכיר את פסק הדין שניתן בהרכב תשעה שופטים בבג"ץ 8267/05 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הביטחון, פ"ד סב (1) 1, בעמ' 31-32 (2006), מפי הנשיא בדימוס פרופ' אהרון ברק:
"בהתקיים הנסיבות המתאימות, ניתן לתבוע בישראל, ועל-פי דיני הנזיקין הישראליים, גם בגין עוולה אשר בוצעה מחוץ לישראל. אכן, מאז מלחמת ששת הימים, וביתר שאת מאז האינתיפאדה הראשונה, מתבררות בישראל על פי דיני הנזיקין הישראליים תביעות נזיקין של פלסטינים תושבי האזור שנפגעו באזור ממזיק ישראלי בכלל (ראו למשל פרשת ינון)".
484. לא זו אף זו, בספרות המשפטית זוכה פסק דין ינון למעמד מרכזי. בספרה של פרופ' פסברג, בין-לאומי פרטי, על פי המפתח הוא פסק הדין המוזכר ביותר בספר. הדיון המרוכז בעניינו הוא בעמ' 1574-1579.
גם פרופ' קרייני מתייחס לפסק דין זה בעמ' 190-193 לספרו.
485. לאחר פרשת ינון, נידון בפניי ת"א 4071/02, [פורסם בנבו] שעסק במקרה דומה לתביעות שבפניי. שם, מדובר על משת"פ שנחטף מירושלים, ועונה בתחנות משטרה של הרש"פ, ואחת השאלות שעמדה לדיון, שאותם עוררה הרש"פ (שיוצגה גם בתיק הנ"ל על ידי אותו משרד עורכי דין ארנון), הייתה הדין החל מבחינת דיני הנזיקין. גם כאן, אין מנוס מלצטט את מלוא הדברים שנכתבו, שכן הם מתאימים מאוד לנתונים שבתיקים שבפניי.
כך כתבתי באותה פרשה (ת"א 4071/02, [פורסם בנבו] החלטת החבות, בפיסקאות 485-502):
--- סוף עמוד 260 ---
"485. פקודת הנזיקין משנת 1944 (שנכנסה לתוקף בשנת 1947), ככל המשפט המנדטורי, המשיכה לעמוד בתוקפה באזור יהודה ושומרון, לאורך הרצף שתואר לעיל: הכיבוש הירדני, בשנים 1948-1950; הסיפוח של הגדה המערבית לירדן, בשנים 1950-1967; הממשל הצבאי הישראלי, משנת 1967 ועד ימינו.
486. אין ולא הוצג בפניי כל דבר חקיקה ירדני או של הממשל הצבאי אשר הורה כי פקודת הנזיקין הפסיקה לחול ביהודה ושומרון. בעניין זה, נטל הראייה על הטוען את תוכנו של הדין הזר.
מהחלטת כב' השופט, כתוארו אז, יוסף שפירא בת.א. (ירושלים) 8433/06 שושה סאהם (קטינה) נ' נתשה מרשד [פורסם בנבו] (2009), אשר עליה התבסס ב"כ הנתבע, עו"ד ארנון, בטיעונו, כי נטל הראייה מוטל על התובע (סעיף 60 עמ' 14 לסיכומי הנתבעים), לא ניתן להסיק כלל גורף הפוך. כל שנקבע שם הוא כי לעניין חוק ספציפי של פיצוי תאונות דרכים, הוכח כי היה חוק של הרשות אשר הוא "נגיש לכל וניתן בנקל ובעלות נמוכה להוכחה בדרך הקבועה בדין" (שם, בסיפא של פסקה 12). ברם, במקרה שבפניי יש טענות רחבות של הרש"פ, שהיא הגוף המחוקק ואין מדובר בחוק ספציפי, ובידיה המידע על החקיקה, הן האזרחית והן הפלילית. לכן, עול הראייה יישאר על כתפי הרש"פ, הנתבעת.