בכל מקרה, מסקנת בית המשפט העליון בעניין זה היא, כי "מן הראוי להותיר את שאלת ברירת הדין לבחינה פרטנית של הערכאות המבררות" (שם, מול האות ד).
493. בחינה פרטנית, נעשתה על ידי בפרשת 4071/02, בהחלטת החבות, שם נעשתה הבחינה על בסיס החריגים שנזכרו בפרשת ינון. איישם את הדברים הללו לנתונים שבתיקים שבפניי, אף שהם דומים, עקרונית, לעובדות שהיו בפרשת 4071/02 הנ"ל.
494. קיומו של קושי מובנה בבירור התביעות הללו לפי הדין הזר החל ברשות הפלסטינית – בענייננו, אינני סבור כי אכן קיים קושי בבירור התביעות על פי הדין החל באזור, שהרי אין מדובר בחקיקה פנימית של הרשות הפלסטינית עצמה, שאם איננה מובאת בפני בית המשפט הישראלי, יקשה עליו למצוא את נוסחה המדויק.
--- סוף עמוד 268 ---
כאן, המצב המשפטי שונה: פקודת הנזיקים האזרחיים, משנת 1944, הינה גלויה לכל, והיא מהווה בעצם את פקודת הנזיקין החלה בתחומי מדינת ישראל, כאשר היא "ערומה" מכל תיקוני החקיקה שנעשה בה, החל משנת 1948.
מעבר לכך, הנתבעת הציגה בפניי חוות דעת של עו"ד נביל א. משחור, מיום 24.5.13, העוסקת בעניין החוק והדין בפלסטין וחוק העוולות האזרחיות, מס' 36, לשנת 1944. עו"ד משחור נחקר על חוות דעתו, ביום 12.1.14, וכך אמר (עמ' 988, שורות 10-19):
"ש. האם נכון שפקודת הנזיקין האזרחית כפי שנחתמה על ידי הנציב הבריטי ב-1944 נכנסה לתוקף רק ב-1947.
ת. מה שהיה אמור להיות זה אחרי הפרסום דוחות של הפלסטינאים. מתי זה פורסם, לא בדקתי.
ש. מתי זה נכנס לתוקף.
ת. אני עניתי מבחינה משפטית או חוקית. אני לא עיינתי ולא בדקתי מתי זה נכנס לתוקף.
ש. הפקודה הזאת קיימת עד היום באזורים תחת השלטון של הרשות.
ת. כן. ואפילו בצו מס' 677 שהוצא על ידי הממשל הצבאי ביו"ש. החוק של כל העבירות האזרחיות עדיין בתוקף ומיישמים את זה בבתי משפט פלסטינאיים, אני אומר שבצו 677 יש התייחסות לפקודת הנזיקין, מפנה לס' 4 בצו 677. יש בהקדמה של צו 677 סעיף 55 בקשר לחוק העוולות האזרחיות באנגלית, ובתוך זה הסעיף 68 של אותו חוק וזה נכנס להתיישנות".
מכיוון שכך, שוב לא ניתן לטעון כי פקודת הנזיקין האזרחיים – 1944, הינה בלתי ניתנת להשגה. חריג זה אם כן, איננו מתקיים.
--- סוף עמוד 269 ---
495. הדין הישראלי הוא הדין בעל העניין האמיתי בהסדרת הנושא, וכי קיים קושי להכפיף בכגון דא את עילת התביעה לדין הזר –
התובעים טוענם כי נחטפו, נעצרו הוכו ועונו על ידי הרש"פ, כאשר ממכלול הנתונים עולה, כי מטרת החטיפה והמעצר היה לחקור את מי מבין התובעים, בחשד להיותו משתף פעולה (מבלי שקבעתי, בשלב זה, ממצא כי הדבר נכון; לגבי כל אחד מהתובעים ייקבעו ממצאים בחלק השלישי של ההחלטה להלן).