במצב דברים זה, ברור כי דווקא למשפט הישראלי יש עניין אמיתי לדון בנושא, וזו היא הסיבה שסמכות השיפוט נותרת בידי בית המשפט הישראלי.
ברם, באותה פרשה (ת.א 4071/02, [פורסם בנבו] החלטת החבות) סייגתי את דברי וקבעתי כי דברים אלו יפים מקום שהתובע נחטף מתוך תחומיה של מדינת ישראל.
אולם, בתביעות שבפניי, מקום החטיפה היה, ברוב המקרים, דווקא בתוך אזור יהודה ושומרון, תובע תובע לפי מקום מגוריו הספציפי או לפי מקום הימצאותו ברגע החטיפה או המעצר.
בנוסף, ובמובחן מן המקרה שהובא בפניי בתיק 4071/02 הנ"ל, שבו התובע היה בעל תעודת זהות ישראלית, התובעים שבפניי הינם ברובם פלסטינים, ובעת המעצר והעינויים נשאו תעודת זהות כתומה ("גדתיות"). לכן, הגם שהדין הישראלי הוא בעל העניין האמיתי בהסדרת הנושא, משום האלמנט הביטחוני המתווסף לעבירות בהן הואשמו התובעים על ידי הרש"פ, אין זה הכרחי כי על הדין הישראלי להסדיר סוגיות אלו דווקא באמצעות המשפט הישראלי בתחום דיני הנזיקין, אלא אם כן נסיבות מקרה של תובע ספציפי יובילו למסקנה כי באותו המקרה, הדין הישראלי הוא בעל העניין האמיתי בהסדרת המקרה.
496. מקרים שבהם מדינות קובעות במפורש חקיקה פנימית המתייחסת לתביעות נגד מדינות תומכות טרור, וברור שכלל ברירת הדין אשר יפנה למקום ביצוע העוולה עלול לסכל את מטרתם של דברי חקיקה אלה –
--- סוף עמוד 270 ---
כפי שכבר הוסבר לעיל, שהחקיקה הפנימית הרלבנטית החלה בתחומי הרשות מבוססת על המשפט המנדטורי (בדומה לחקיקה הישראלית), אשר המשיך לעמוד בתוקפו מאז חקיקתו ועד היום. כמו כן, קבעתי כי כל חקיקה בתחומי הרשות הסותרת את תחיקת הביטחון או את הסכם הביניים איננה תקפה, והרי היא כלא הייתה. הכרה ברש"פ כ"מדינה" תומכת בטרור, מקפלת בתוכה הכרה משפטית בחוקים שנחקקו בחריגה מהסכם הביניים (הכרה כזו איננה נכונה אפילו מבחינה משפטית טהורה, מפני שאלו נחקקו בהעדר סמכות והם כאילו אינם קיימים). כמובן שמכאן עולה המסקנה הברורה שאין להכיר בחקיקה כזו.
על בסיס מצב משפטי זה, אני סבור כי אין מניעה לקבוע כי על המקרים שבפניי, המערבים שני בעלי דין פלסטיניים (גם אם אחד מהם הוא הרש"פ), יחול דין מקום ביצוע העוולה. משמעות הדברים היא, כי פקודת הנזיקין האזרחית משנת 1944 החלה באזור יהודה ושומרון היא המקור המשפטי המחייב מבחינתנו, מלבד לגבי תובעים אשר הנסיבות בעניינם תהיינה שונות במידה כזו, המצדיקה את החריגה מן האמור.