139. ביחס לחלופה הראשונה, מסביר פרופ' קרצמר, כי 'באשר לאמצעים פיזיים: כבילת אדם או החזקתו במקום סגור ונעול הם האמצעים הטיפוסיים, אך לא היחידים, לשלילת חירות הזולת' (קרצמר, סעיף 38, עמ' 54).
בעניין שבפניי, הוכחו הדברים הללו, ולכן אין צורך להיזקק לדיון על האמצעים הפחות חריפים שמזכיר קרצמר (שם, סעיף 38, עמ' 54, ובהם איום על אדם המניע אותו לוותר על חירותו, בין באיום בכוח ובין באיום במעצר בלתי חוקי).
אף החלופה האחרת, המוזכרת על ידי קרצמר (שם, שם, בעמ' 55), לפיה הכולא טוען לסמכותו לעצור, והכלוא מאמין בכך, איננה רלבנטית, שכן התובע שבפניי היה כל הזמן איתן בדעתו כי נעצר שלא כדין, וכמובן, שעונה והוכה שלא כדין.
140. פרופ' קרצמר מציין כי כאשר אדם נכנס מרצונו למקום נעול וסגור, ממנו אינו יכול לצאת באופן חופשי, כגון: מי שמתאשפז מרצונו בבית חולים לחולי נפש, לא יוכל לקבול על שלילת חירותו (קרצמר, שם, סעיף 39, עמ' 55).
עניין זה אינו רלבנטי למקרה שבפנינו, שהרי אפילו הרש"פ אינה טוענת כי התובע נכנס מרצונו לבתי המעצר של הרש"פ בדורא ובחברון.
--- סוף עמוד 286 ---
141. מכאן עולה, כי כל האלמנטים הנדרשים לצורך קיומה של עוולת 'כליאת שווא' הוכחו בפניי על ידי התובע (כפוף לדיון על היסוד של 'שלא כדין', שבו אדון בנפרד)".
505. מכאן, שגם על פי הפקודה המנדטורית וגם על פי הפקודה הישראלית, מעצרם של התובעים, באם יתברר כנופל בגדר עוולת כליאת השווא, ייוחס לרשות הפלסטינית, מכח אחריותה השילוחית.
הסוגיה המרכזית, שבמחלוקת בין הצדדים, ככל שהדבר נוגע לכליאת השווא, היא השאלה: האם היה מעצרם של התובעים כדין, אם לאו (נושא שכבר דובר עליו לעיל, במיוחד בפרק ט.6).
עניין זה ילובן, באופן קונקרטי, ביחס לכל תובע, בפרק המיוחד לעניינו.
יג.3.5 העינויים
506. מבחינה משפטית, ניתן לראות בעינוי תקיפה או מגע פיזי של המענה כלפי גופו של המעונה, ועל כן, יש לבדוק כיצד רואים דיני הנזיקין מעשים אלה.
הסעיפים הרלבנטיים מתוך פקודת הנזיקין האזרחית, 1944 הינם סעיפים 24-26 העוסקים בהתנפלות.
"התנפלות
24. התנפלות היא שימוש בכוח של כל מין בכוונה תחילה – בין בדרך הכאה ובין בדרך נגיעה, הנעה או בכל דרך אחרת – כנגד אדם אחר – בין במישרים ובין בעקיפים – בלא הסכמתו, או בהסכמתו – אם הושגה ההסכמה במרמה, או נסיון או איום – בפעל או בתנועה כל-שהם – להשתמש בכוח
--- סוף עמוד 287 ---