(3) השתמש במידה סבירה של כוח כדי להגן על החזקתו במיטלטלין שהוא זכאי להחזיק בהם, או כדי להשיבם מידי התובע שלקח אותם ממנו, או עיכב אותם בידו, שלא כדין; ואולם אם לקח התובע או ניסה לקחת, את המיטלטלין שלא בכוח, תנאי הוא להגנה שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא לקחת אותם, או להחזירם לו לאחר שלקחם, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי שלום;
(4) עשה את מעשהו תוך כדי ביצוע, או סיוע כדין לבצע, צו מעצר או חיפוש, צו מסירה לדין, צו מאסר או צו עיכוב שניתנו על ידי בית משפט או רשות אחרת המוסמכת לכך, ובלבד שהמעשה שמתלוננים עליו הותר באותם צווים אף אם היה פגם בהם או בנתינתם;
(5) התובע לא היה שפוי בדעתו או היה לקוי בשכלו או בגופו, והכוח שהשתמש בו הנתבע היה, או נראה שהיה, במידת הנחיצות הסבירה להגנת התובע עצמו או להגנת אנשים אחרים, והשימוש בו היה בתום לב ובלי זדון;
--- סוף עמוד 291 ---
(6) הנתבע והתובע היו שניהם חיילים בצבא-ההגנה לישראל, והנתבע פעל מכוח דין החל על הצבא ולפי אותו דין;
(תיקון
תש"ס-
(7) (נמחקה);
(8) עשה בתום לב מעשה שהיה לו יסוד להניח שהוא לטובת התובע, אלא שלפני שעשהו לא היה בידו לקבל את הסכמת התובע, מפני שבנסיבות ההן לא היה בידי התובע לציין את הסכמתו או שהאדם הממונה עליו כדין לא היה בידו להסכים מטעמו, ולנתבע היה יסוד להניח כי טובת התובע מחייבת שלא לדחות את המעשה".
507. טענת ההגנה של הרשות (בעמודים 19-33 לסיכומיה), הייתה הכחשה גורפת של טענות העינויים, והבהרות בעניין החוק הפלסטיני, אשר אוסר את עינויים של העצורים, בין בחקירה ובין בכל תקופת כליאתם.
הנתבעת הביאה לעדות, ביום 2.9.13, את ד"ר אחמד בראק, אשר שימש עד לשנת 2000 כתובע הכללי הצבאי באזור שכם, ומאז, עבד בתביעה הכללית.
עד זה, הפנה לחוק העונשין הירדני, משנת 1960 (שהינו בתוקף ביהודה ושומרון, מכוח ההמשכיות שנקבעה במנשר של צה"ל משנת 1967), האוסר על השגת הודאות באמצעים לא כשרים.
כמו כן, ציין העד הנ"ל, כי בהתאם לחוק הפלסטיני עינויים הם עבירה פלילית, שאין עליה התיישנות.
העד הוסיף ואמר, כי אם וכאשר קורים מקרים של עינויים, מקימים וועדות חקירה, כדי לחקור את הנושא ולשפוט את האחראיים על כך.
הלכה למעשה, כפרה הנתבעת בטענה כי היא הורתה לסוהרים או לחוקרים לענות את העצורים שהיו בשליטתה (כולל התובעים), או כי היא אישרה, בדיעבד, את ביצועם של אותם עינויים.