הדוגמה הבולטת לכך היא אמרתו של כב' השופט – לימים ממלא מקום הנשיא – פרופ' משה זילברג, בע"א 238/53 אהרן כהן ובלה בוסליק נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ח(4), בעמ' 19, בין האותיות ב-ז (1954); ההדגשות במקור:
"...לא הרי דיני ישראל הנידונים בבית המשפט האזרחי, כהרי דיני ישראל הנידונים בבית הדין הדתי. שונה הגישה, שונות דרכי הדיון, ושונה לפעמים גם התוכן הממשלי של הפסק. למשל: בבית המשפט האזרחי הכל כשרים לעדות, ואפילו בעל הדין גופו. בבית הדין הדתי – לא כל אדם כשר (ראה, למשל, את פסולי העדות המרובים שנמנו בשו"ע חו"מ, סימנים ל"ג עד ל"ז). בדיני ישראל 'תרי כמאה', ואם מאה עדים אומרים מת (הבעל), ושנים אומרים לא מת, הרי זו (האשה) לא תינשא, כי היא עדיין ספק אשת איש, ואם נישאה לאחר – תצא (שו"ע אה"ע סי' י"ז סעי' מ', באר היטב שם, ס"ק קכ"ז), ובית הדין הדתי בשום אופן לא יצהיר על כשרותם המוחלטת של הנישואין השניים; ואילו בית משפט אזרחי, אילו נזדמן לו (לפני צאת החוק החדש) לדון בשאלה כגון זו, היה ודאי מכריע לצד המאה,
--- סוף עמוד 302 ---
והיה פוסק כי הנישואין השניים כשרים.
ולא רק בשל השוני בדיני הראיות, אלא גם בשל הגישה המשפטית השונה אל עצם הנושא המטריאלי הנדון, לא יהא פסק דינו של בית המשפט האזרחי עולה תמיד בקנה אחד עם פסק דינו של בית הדין הדתי. אף על פי שלכאורה דנים שניהם בענין על פי דיני ישראל. הסיבה לכך היא, בין השאר, בשוני העמדה שלהם כלפי העקרונות המקובלים בתורת המשפט הבינלאומי הפרטי, המחייבים להכיר בתקפן של פעולות משפטיות אשר נעשו בעבר, מחוץ לתחומי המדינה, תחת שלטון חוק זר, כמו: החוק הלאומי של בעלי הדין, חוק מקום המושב שלהם וכו' וכו'. בית הדין הדתי רואה עצמו פטור לגמרי מן הכללים 'הכובלים', הללו ופורש את מצודתו של החוק הדתי –למפרע. וללא כל סייג – גם על מעשים שנעשו בעבר, ע"י נתינים זרים, מחוץ לגבולות המדינה, והוא רשאי לנהוג כן (...) ואילו בית המשפט האזרחי ודאי חשב יתחשב בכללים הללו, לפחות עד שיעור מסויים, גם בדונו בעניין עקרונית, על פי דיני ישראל".
(וראה ההתייחסות הקצרה של פרופ' פסברג לפסק דין זה במסגרת ניתוח כללי ברירת הדין בדיני משפחה ובדיני מזונות, ראה: פסברג, בין-לאומי-פרטי, כרך א, עמ' 927, בהערה 62).
דברים אלה של השופט זילברג צוטטו על ידי כב' הרב אליעזר גולדשמידט, דיין בבית הדין הרבני הגדול, בביד"מ 1/60 אפרים וינטר נ' אלה מסיה בארי, פ"ד טו 1457, בעמ' 1484, מול האות ב (1961), כאשר קודם לכן כותב הדיין כי "בית המשפט יהיה חייב איפוא לקבוע את טובת הילד ביום הדין באשר הוא שם, לפי דרכי השיפוט שלו ולפי דיני הראיות הנהוגים אצלו" (שם, שם, מול האות א).