290. כעולה מן התיק, התובע לא התעלם מחובתו זו, בעניין נטל הראיה. נהפוך הוא: התובע טען פעמים מספר כי כליאתו בידי מי מטעמה של הנתבעת, היא שלא כדין... .
--- סוף עמוד 309 ---
291. מאידך גיסא, הנתבעים, לא הצליחו להצביע על כל דין רלוונטי, במסגרת החקיקה של מדינת ישראל או החקיקה החלה על הרש"פ, אשר התיר להם לכלוא את התובע.
292. מבחינה זו, לא עמדו הנתבעים חובה מס' 2 (ראה:פיסקה 288 לעיל), המוטלת על שכמם (משהוכיח התובע את הנטל הראשוני – חובה מס' 1 – אשר הושם לפיתחו), שכן, לא התעורר כאן ספק סביר, על פי הראיות שהוגשו בתיק זה, לגבי העדר סמכותה של הרש"פ לעצור את התובע (בהתאם להסכמי הביניים בין מדינת ישראל לארגון אש"פ) או לגבי עילת המעצר, שכן לא צו המעצר ולא אותן הוראות חקוקות שיצאו מתחת ידי הרש"פ, לא הובאו בפניי – על אף שמסתבר שהן מצויות אצל מי מטעם הנתבעים, אם אכן היו כאלה.
293. אני קובע, אם כן, כי הורם הנטל, על ידי התובע, להוכיח את יסודותיה החיוביים והשליליים של עוולת כליאת השווא".
531. אכן, השוני בין הראיות בתיק הנ"ל לבין התיק שבפניי כיום, הוא כי בתיק הנ"ל לא הביאה הרש"פ כל ראיות על חקיקה המתירה להם לכלוא את התובע (ראה: פיסקה 291 להחלטת החבות בת.א. 4071/02, [פורסם בנבו] כפי שצוטט לקראת סוף הפיסקה הקודמת), ואילו בתיקים שלפניי, שבהם הביאה הנתבעת דברי חקיקה המתייחסים לזכותה, לשיטתה, לעצור את התובעים. (עניין זה כבר נדון לגופו בפרק ט.6, ואין צורך לחזור על הדברים פעם נוספת).
בפרקים הפרטניים, העוסקים בכל תובע ותובע אבחן האם הנתונים שמסרה הרש"פ הרימו את הנטל המוטל עליה לשכנע כי המעצר היה כדין [אכן, כפי שנראה להלן, היה מקרה שבו לאחר בדיקה דקדקנית הגעתי למסקנה, כי מתוך מספר מעצרים של תובע פלוני, היו חלק מן המעצרים כדין (ולגביהם נקבע כי אין עילת תביעה בבית משפט ישראלי) וחלקם שלא כדין (ולגביהם נקבע כי יש עילת תביעה בבית משפט ישראלי, ומעצרים אלו יעברו לשלב השני של קביעת גובה הנזק בגינם].
קודם לפרקים הפרטניים, אבחן שאלות משותפות לכלל התובעים בדבר מיקומם המדויק של נטלי ההוכחה בתיקים.
--- סוף עמוד 310 ---
יד.4 העדר מסמכים
יד.1.4 הצורך במסמכים
532. אפתח בתת הפרק הבא באחת המחלוקות המרכזיות שבין הצדדים, בדבר העדר מסמכים שעל הרש"פ היה להציג, כדי לתמוך הן בטענותיה כי המעצר היה כדין, והן בטענותיה כי החקירות נוהלו כדין ללא כל פגיעה פיזית וללא כל עינויים כלפי התובעים.