592. ברם, את העדרם של העדים מטעמה של הרש"פ, לא ניתן לתרץ בפחד של אותם עדים, שהרי אלו באים להעיד לטובתה של הרשות. מדוע, איפוא, לא הביאה הרש"פ את אותם עדים, כגון: עורכי דין או שופטים או כל אדם אחר, שהיה אמון על ביצועם הקפדני של נוהלי המעצר?!
593. עצם העובדה שהנתבעת לא טרחה להציג בפני בית המשפט אסמכתאות חוקיות למעצר (מלבד לגבי אחד התובעים, שלגביו הוצג צו מעצר בעילה של שיתוף פעולה עם ישראל או לגבי תובע אחר, אשר לגביו הוצג – שלא בצו מעצר – חיקוק ספציפי בו הואשם), תומך בכך שהמעצרים של התובעים נעשה על פי הוראות בעל פה, או על פי הנחיות בכתב של גורמים ברשות המבצעת של הרש"פ ולא ברשות השופטת, כאשר הנתבעת – מטעמים השמורים עימה – בחרה שלא להציג מסמכים אל (אם היו כאלו) בפני בית המשפט.
בכל מקרה, קשה להימלט מן המחשבה כי מעצרים הנעשים באופן זה פותחים פתח רחב מאוד לשחיתויות (שאינן מענייני במסגרת מסמך זה).
--- סוף עמוד 324 ---
בענייננו – ככל שמדובר בעילת התביעה הנזיקית של התובעים בגין "כליאת שווא" – הגעתי למסקנה כי מעצרים אלו התבצעו ללא עילה חוקית לגיטימית, והכל כפי שיפורט בפרקים הפרטניים העוסקים בכל אחד מן התובעים (ראה להלן פרקים יז עד עה).
594. העדר כלל המסמכים, כפי שהוסבר לעיל, נזקף לחובתה של הנתבעת, משום שהיה עליה לבצע מעצרים רק בהתאם לאסמכתאות חוקיות, ולבצע רישומים בנוגע לקיומן של אותן אסמכתאות.
ההימנעות מהבאת מסמכים אלו, במסגרת ראיותיה של הנתבעת, יש בה כדי להביא למסקנה, כי הצגתם – אם היו כאלה – בפני בית המשפט, היה עומד לחובתה של הנתבעת, ולא לזכותה.
595. כמו כן, הנתבעת לא הוכיחה כי החשדות או כתבי אישום ביחס לתובעים התבססו על סעיפים ספציפיים מן החוק הפלילי, שעליהם עברו התובעים (גם באחד מצווי המעצר הבודדים שהוצגו, לגבי אחד התובעים, נכתב כי עילת המעצר היא "שיתוף פעולה עם ישראל", ללא אזכור סעיף חוק ספציפי).
המשמעות היא כי הנתבעת לא הוכיחה אפילו כי המעצרים התנהלו בהתאם להגדרות קבועות, יהיה מקורן אשר יהיה.
בכל מקרה, אם אכן עילת המעצר היא שיתוף פעולה עם ישראל, הרי כפי שהוסבר בהרחבה בפרק ט.6 לעיל, אין לרש"פ סמכות להפעיל מעצר או דין פלילי כלשהו כלפי משתפי הפעולה עם ישראל, שכן הדבר עומד בסתירה להתחייבויותיה על פי הסכם הביניים.
יד.6.4 העדר תיעוד ביחס לניהול החקירות נגד התובעים
596. בנוסף, עולה מראיות הנתבעת, כי גורמי החקירה במנגנוני הרש"פ, לא ניהלו יומני חקירה ביחס למי מבין העצירים או האסירים שבתחומיה (תצהירי התשובה של הנתבעת). המשמעות היא כי האשם בחסרונו של תיעוד יומיומי של קורות התובעים בבית הכלא, רובץ לפתחה.