ת. נכון, כל שבועיים ביקר אותי.
ש. אתה סיפרת לנציגי הצלב האדום את מה שסיפרת לו?
ת. כל מה שסיפרתי נמצא אצל הצלב האדום, בתאריך,דקה ושניה. תבקשו יתנו לכם.
--- סוף עמוד 340 ---
ש. אתה ביקשת מהם לכבוד הדיון היום ללכת אליהם להביא את המסמכים?
ת. ביקשתי מהם ולא נותנים מסמך ממה שנתנו. למרות שביקשתי, הייתי 3-4 פעמים אצלם וגם לקחתי חברים כמוני ולא נתנו לי".
מעדותו של העד עולה כי גם פרטים שעושים את דרכם אל נציגי הצלב האדום, לא תמיד מוצאים את ביטויים במסמכי הארגון, ובוודאי לא במסמכים המוצאים החוצה, בחתימתו של הארגון.
ככל הנראה, את ארגון הצלב האדום מנחים שיקולים שונים ביחס לתיעוד ולהפצה של פרטים מסוימים, להם היו עדים הנציגים מטעמם. ייתכן מאוד כי פרסום תיעוד של עינויים אסור על נציגי הארגון מתוקף נהלים פנימיים (יצוין כי דבריו של התובע הנ"ל הינם עדות שמועה, אך בעניין זה יש בעצם הסירוב למסור את המסמך המבוקש, כדי להעיד כי הארגון איננו מספק את מסמך המתעד יחס לעצירים, כעניין של מדיניות (מפני שלגבי אותו תובע לא היה כל טעם אחר לנמק את סירוב הארגון למסור את המסמכים שביקש)).
הנחה זו עולה בקנה אחד גם עם דבריו של התובע מס' 8 בת.א. 5074/03, מר פואזי צואלחה (שעניינו נדון בפרק מג להלן), אשר אמר בעדותו, את הדברים הבאים (עמ' 358 לפרוטוקול מיום 19.7.12):
"ש. למה לא ביקשת שבאישור של הצלב האדום יכתבו שהתלוננת שעינו אותך?
ת. ביקשתי מהצלב האדום. אמרו: 'אנחנו לא מתערבים בעניינים הפנימיים, אנחנו רק יודעים אם יש משהו בכלא, אם הוא בחיים או הוא מת' ".
636. התוצאה הראייתית העולה משילוב האמור בשתי הפיסקאות הקודמות היא, כי לא ניתן לקבוע ממצא פוזיטיבי שלילי בדבר העדר עינויים, רק משום שנתונים על עינויים פיזיים אינם מופיעים, באישורי הצלב האדום.
--- סוף עמוד 341 ---
עוד אתייחס לנושא זה, אגב הדיונים הפרטניים, ביחס לתובעים.
637. אחד מהכללים הבסיסיים בדיני הראיות הוא כי מידע מגיע לבית המשפט דרך עד, העומד מאחורי אותו מידע, הוא מידע קביל שניתן לבסס עליו ממצא עובדתי, וזאת רק לאחר שניתנת זכות לשני הצדדים לחקור את אותו עד, כדי לבדוק האם המידע הוא מלא או חלקי, האם הוא נכון לשעתו או נכון ליום האירוע וכדומה. העדר זכות לחקירה נגדית פוגע באמינות הראיה, והכלל המקובל במשפט האזרחי הוא כי כאשר פלוני מגיש תצהיר ולא נחקר חקירה נגדית, התצהיר נמשך מן התיק ואינו מהווה ראיה כלל ועיקר.