כבר עתה אומר, כי להחלטתו של עו"ד יוסף ארנון, שלא להעלות על דוכן העדים את נתבע 10, מרואן ברגותי, המיוצג על ידו אישית (להבדיל מנתבעים 3-8 שאינם מיוצגים על ידי עו"ד ארנון), יש משמעות. בכל שאלה עובדתית/ראייתית הקשורה לייחוס מעשים או פעולות לנתבע 10, תישאל השאלה, מדוע לא הסביר נתבע זה את עמדתו, כעד, מדוכן העדים, כאשר הוא חשוף לחקירה נגדית. אין חולק כי נתבע 10, נמנה על מנגנון הנתבעות 1 ו-2.
למותר לציין, כי אין קושי כל טכני להביאו לעדות, שכן הוא מצוי במסגרת שב"ס, בריצוי עונש מאסרי עולם ועונשי מאסר נוספים...".
672. בהמשך לאמור בסיפא של הקטע המצוטט בפיסקה הקודמת ניתן לומר, בדרך אנלוגיה, כי אם את מרואן ברגותי, יכולה הייתה הרש"פ להזמין כעד, כך יכולה הייתה הרש"פ לפנות לכל מנהלי בתי הכלא, סגניהם, ובעלי תפקידים אחרים בכלא, וכן לצוותי החוקרים הרבים שטיפלו בחקירתם של התובעים, ולהביא את כולם להעיד, כדי לסתור את טענות התובעים.
ב"כ התובעים, עו"ד קורנוויץ, טען כי הרש"פ יכולה הייתה לעשות כן גם ביחס לשופטים, בבתי המשפט השלום והמחוזי, אשר, לטענתה, דנו בהארכות המעצר של התובעים והחליטו לגביהם. ייתכן, כי בנושא זה היה צריך למצוא דרך נאותה להעדתם של שופטים מקומיים, בפני בית משפט ישראלי, ואולי לחלק בין שופטים מכהנים לשופטים בדימוס (לעניין הדרכים המעשיות והדיוניות של התייחסות לשופט כעד, ראה: רע"א 3202/03 מדינת ישראל נ' חגי יוסף, פ"ד נח(3) 541 (2004); פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט יעקב טירקל, שלדבריו הסכימו כב' השופטות איילה פרוקצ'יה ואסתר חיות).
אולם, הרש"פ לא הציעה את העדתו של עד כזה, ולכן, הדרך הטכנית המנומסת להשמעת עדותם של אותם שופטים, כלל לא התעוררה.
--- סוף עמוד 355 ---
673. משלא עשתה כן הרש"פ, על פי כללי הראיות שפורטו לעיל, יש להסיק, כי היה לרש"פ מה להסתיר; ולכן, אין לקבל את טיעוניה כאילו היו הליכי מעצר תקינים, ללא זכר לעינויים.
674. ברצוני להדגיש כי הכללים הללו בדבר התוצאות הראייתיות של אי הבאת עד או אי הצגת מסמך, אינם חלים רק לרעת הרש"פ, אלא בפרשת טינה, פעלו לטובת הרש"פ, כפי שכתבתי בפסק הדין בפרשת טינה (פרק יג, שכותרתו "אי הבאת עדים וראיות מטעם התובע", פיסקאות 160-168):
כעולה מפסק דיני, התובע לא טרח להביא עדים וראיות אחרות, התומכות בעדותו שלו, על אף שלטענתו, יש לו עדים רבים היכולים לגבות את דבריו.